פואטיקה אה-לה דלהי

אחרי שעסקנו בשבוע שעבר בשירת הה?אי?קו היפנית, מזמן לנו הערך הראשון באות ו' את ה-"ו?ודו?ת", השירה ההודית העתיקה, שהתחילה עוד ב-1500 לפנה"ס. למרות הרצון התמידי של חוקרים להצביע על הוודות כספר הוראות לפולחן, הרי שקודם כל מדובר במזמורים, שעוסקים ביחסים בין האלים-ההודים לבני האדם. לעומת ההאיקו, החוקים של השירה הו?וד?ית קצת יותר מסובכים.

כדי ששיר יחשב כ-ו?ד?י צריך: 'ר?יש?י' – המשורר, 'ד?ו?וט?ה' – אל מסוים שהשיר מופנה אליו והמסובך מכל – משקל ו?ד?י שחוקיו חמורים ולעתים יכול לאפשר קריאה של אותו שיר לא רק מההתחלה לסוף, אלא גם מהסוף להתחלה והדבר יקנה לו משמעות אחרת לגמרי.

למרות שנהוג להתייחס לאותם רישים, למשוררים ההודים כיוגים, הם היו ההיפך המוחלט, הם לא התעניינו בעולם הפנימי, אלא בפלאיו של העולם שמסביבם. בשירים הוודים יש הרבה תחלופה. בשיר אחד המשורר פונה לאל ובשיר הבא האל פונה אל המשורר בחזרה. המשמעות העולה מהשירים האלו היא, כי כל דבר ניתן להפוך לאלוהי, עלינו רק לפנות לענייני יומיום (אפילו כמו הסכו"ם במטבח) בצורה הנכונה וכמובן במשקל השירי הנכון. הוודות מאפשרות זאת, כל מעגל יומיומי יכול להפוך לאלוהי ומקודש.

בוודות מסופר, כי הרישים ראו את המזמורים, אבל לא באמצעות העיניים ובכך נרמז לנו על יכולתם לראות דברים קצת אחרת. הרישים גם לא כתבו את הוודות על נייר, אלא זימרו אותן בעל פה וכך הן הועברו מדור לדור במשך אלפי שנים. רק כשהגיעו החוקרים האירופאים להודו, הם חילקו את הוודות לקבוצות ולתאריכים, וקבעו אותן בתור כתבים מקודשים.

כיום, מתברר שיש המון גרסאות לוודות שנכתבו בכל רחבי תת היבשת. חוסר העקביות מבטל את יכולתן של הוודות להוות כתבי קודש במובן המקובל. אז לאור פריחת שירי ההאיקו שלכם בערך הקודם, עכשיו אתם מוזמנים לכתוב לפחות משפט ו?וד?י אחד בעברית, שאפשר לקרוא אותו משני הכיוונים. אישית, אני מכיר שניים, אבל ללא כל משמעות רצינית: "ילד כותב בתוך דלי", וגם..."מין טוב מבוטנים".