פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שובו הביתה

      אם בני האדם היו בגוף שלהם, איש לא היה מחמיץ אורגזמה. אבל אתה אינך בגוף שלך והיא איננה בגוף שלה והסקס הופך למטלה - כה אמר אושו

      שמעת על האלכימאים שניסו להפוך מתכות פשוטות לזהב. גופך עושה משהו מופלא מזה בהרבה - הוא הופך את כל הזבל שאתה משליך פנימה לדם, לעצמות. ולא רק לדם ועצמות: הוא הופך את הזבל הזה להזנה למוח שלך. מהגלידה והקוקה קולה שאתה אוכל ושותה הוא יוצר את המוח שלך, מוח שיכול ליצור רתרפורד, אלברט איינשטיין, בודהא, זרתוסטרא, לאו טסה. תראה את הפלא!

      מוח הוא מנגנון כה קטן, כמוס בגולגולת קטנה... מוח בודד יכול להכיל את כל הספריות שבעולם. יכולתו כמעט בלתי מוגבלת. זאת מערכת הזיכרון הגדולה ביותר. אם תרצה לבנות מחשב בעל אותה יכולת תזדקק לקילומטרים רבים של מרחב כדי לאפשר למחשב הזה לתפקד ברמה כזאת. ועל אף כל ההתפתחות המדעית הכבירה, המדע עדיין לא הצליח להפוך גלידה לדם.

      מדענים מנסים, אבל לא מצליחים לגלות את הסוד כיצד להפוך גלידה לדם, כיצד ליצור מוח מגלידה! אולי זה לא יקרה לעולם. וגם אם יקרה, זה יקרה דרך המוח. זה יהיה שוב פלא של המוח.

      דבר לגוף

      מרגע שאתה מתחיל לתקשר עם הגוף שלך, דברים נעשים קלים מאוד. אין צורך להכריח את הגוף, אפשר לשכנע אותו. אינך צריך להילחם בגוף - זה מכוער, אלים, תוקפני, וכל סוג של עימות ייצור עוד ועוד מתח. אין לך שום סיבה להיות בעימות או בקונפליקט כלשהו – קח את הנוחות כעיקרון מנחה. הגוף הוא מתנה כל כך יפה מאלוהים, שלהילחם בו פירושו להתכחש לאלוהים עצמו. הגוף הוא מקדש. אנחנו גרים בתוך מקדש. אנחנו שוכנים בתוך יצירה אלוהית, ועלינו לדאוג לה כמיטב יכולתנו – זאת אחריותנו.

      זה ייראה אבסורדי במקצת בהתחלה, כי מעולם לא לימדו אותנו לדבר אל הגוף שלנו – אבל זה מחולל נסים. הנסים כבר קורים בלי ידיעתנו. כשאני מדבר אליכם, היד שלי מלווה את דברי במחוות. אני מדבר אליכם – זאת התודעה שלי שאומרת משהו - והגוף שלי עוקב אחריה. הגוף פועל מתוך זיקה הדוקה למיינד.

      כשאתה רוצה להרים את ידך, אינך צריך לעשות דבר – אתה פשוט מרים אותה. די בעצם הרעיון שאתה רוצה להרים אותה, והגוף נענה. זה פלא. לא פחות מנס. למעשה, מדע הביולוגיה או הפיזיולוגיה לא הצליחו עד כה להסביר כיצד זה קורה, כי רעיון הוא רעיון, הוא דבר מופשט. אתה רוצה להרים את ידך - זה רעיון גרידא, משהו ערטילאי שעובר בתודעה. כיצד הרעיון הזה הופך למסר פיזי שמפעיל את היד? ולא נדרש זמן כלשהו - שבריר שנייה, ותו לא. לפעמים זה קורה אפילו בלי הפרש זמן.

      למשל, אני מדבר אליכם, וידי משתפת פעולה, מלווה את המילים. אין כאן הפרש זמן. זה כאילו הגוף פועל במקביל לתודעה. הגוף רגיש מאוד. עליך ללמוד כיצד לדבר אל גופך, ואז אפשר לעשות דברים רבים.

      לא מפסיקים לאכול

      לך אחר הגוף. אל תנסה לעולם לשלוט בו בצורה כלשהי. הגוף הוא המסד שלך. מרגע שתתחיל להבין את גופך, 99% ממצוקותיך פשוט ייעלמו. אבל אתה לא מקשיב - עד כה. הגוף אומר, "תפסיק! אל תאכל!" ואתה ממשיך לאכול. אתה מקשיב למיינד. המיינד אומר, "זה טעים מאוד, זה ערב כל כך לחך. עוד קצת", ואתה נוהה אחריו. אתה לא מקשיב לגוף. הגוף מרגיש בחילה, הקיבה אומרת, "עצור! עד כאן! נמאס לי, עברתי את הגבול!", אבל השכל אומר: "תראה כמה זה טעים... עוד קצת", ואתה קונה את זה.

      אם תקשיב לגוף, 99% מבעיותיך פשוט ייעלמו, והאחוז הנותר יהיה רק תאונות, צירופי מקרים, לא ממש בעיות. אבל כבר מילדות מוקדמת הסיטו אותנו מן החיבור עם הגוף, הרחיקו אותנו מן הזיקה הצמודה לגוף. הילד בוכה כי הוא רעב, והאם מסתכלת על השעון, כי הרופא אמר שיש לתת לילד חלב רק אחרי שלוש שעות. היא לא מסתכלת על הילד. הילד הוא השעון האמיתי שיש להביט בו, אך היא מסתכלת על השעון שעל הקיר. היא מקשיבה לרופא, אבל הילד בוכה ומבקש אוכל, הילד זקוק לאוכל עכשיו. אם לא ייתנו לו אוכל עכשיו, ישתבש הקשר שלו עם הגוף.

      במקום לתת לו אוכל, את נותנת לו מוצץ. עכשיו את מרמה אותו. את נותנת לו משהו כוזב, פלסטיק, ומנסה לבלבל ולהרוס את רגישותו של הילד לגופו. אינך מאפשרת לחוכמת הגוף לומר את דברה. המיינד מתחיל להתערב במקום חוכמת הגוף. המוצץ משתיק את הילד, והוא נרדם. עובר זמן מה, והשעון אומר שעברו שלוש שעות, ועלייך לתת לילד חלב. אבל עכשיו הילד שקוע עמוק בשינה, וגופו נח. את מעירה אותו, כי הרופא אמר שזה הזמן לתת לו חלב. שוב את הורסת את המקצב שלו. לאט לאט את משבשת את כל הווייתו, עד שמגיע רגע שבו איבד כל זיקה לגופו.

      הוא לא יודע מה גופו רוצה – הוא לא יודע אם גופו רוצה לאכול או לא, אם הגוף רוצה לעשות אהבה או לא. כל דבר מתווך על ידי משהו מבחוץ. הוא מביט במגזין פלייבוי, וחש כביכול דחף מיני, רצון מעושה לעשות אהבה. זה טיפשי. זה המיינד ששולח מסרים לגוף. האהבה שהוא יעשה במקרה כזה לא יכולה להיות משהו עמוק. זה יהיה כמו עיטוש, לא יותר, סוג של פריקת מתח. זאת לא אהבה בכלל. איך אהבה יכולה לקרות דרך המיינד?

      הסקס הופך למטלה

      המיינד לא יודע כלום על אהבה. זה הופך למעשה של כורח, של חובה. יש לך אישה, יש לך בעל ואתה צריך לעשות אהבה – זה הופך למעין מטלה, לחובה. כל ערב אתה מבצע את הטקס כמו איש דת ממושמע. אתה "עושה" אהבה, אבל אין במעשה כל ספונטניות. ואז אתה מתחיל לדאוג, כי אתה מרגיש שזה לא מספק אותך. אתה מתחיל לחפש אישה אחרת. אתה מתחיל לחשוב, "אולי זאת לא האישה הנכונה בשבילי. אולי היא לא הנשמה התאומה שלי. אולי היא לא נועדה לי, ואני לא נועדתי לה, כי היא לא מעוררת אותי מינית, היא לא מדליקה אותי".

      האישה איננה הבעיה, הגבר אינו הבעיה: אתה אינך בגוף, היא איננה בגוף. לו בני אדם היו בגוף שלהם, איש לא היה מחמיץ את החוויה היפה שנקראת אורגזמה. לו בני אדם היו בגוף, הם היו חווים את ההצצות הראשונות באלוהים דרך החוויות האורגזמיות שלהם. הקשב לגופך, לך אחר גופך. המיינד טיפש, הגוף חכם. אם תלך עמוק אל תוך הגוף, באותם עומקים תמצא את הנשמה. נשמתך נחבאת במעמקים של גופך.

      מתוך הספר "איזון גוף נפש", שראה אור בהוצאת אסטרולוג וידיעות ספרים.