דווקא לא נראה מזרחי

בתשע השנים האחרונות שהה לאונרד כהן במנזר זן בודהיסטי אי שם בהרים ותרגל מדיטציות לשיפור היכולת הלירית. לאחרונה נודע כי כהן עזב את המנזר בגלל חלוקת עבודה לא שווה. ומה זה אומר? זה אומר שגם במנזר בודהיסטי יש ג'ובניקים שמנצנצים על החברים שלהם ושכהן רצה לשמר את מעמדו כסופרסטאר-זעירא גם בחסות האלוהית. מדיטציה? כן. לעבוד? זה לא.

“Ten New Songs” הוא האלבום החדש של לאונרד כהן והוא מכיל עשרה שירים אותם כתב כהן בצוותא עם אחת - שרון רובינסון, שגם שרה ומנגנת כאן. סימני ההיכר של כהן שהפכו אותו ללהיט גדול בשנות השמונים בקרב הורים (בעיקר בזכות הלהיט "לה, לה, לה, לה, לה, לה, לה, לה" שדופק נוכחות בכל בר מצווה), נמצאים כולם כאן. הקול החרוך מעוך, זמרות הליווי השחורות, הרקע הכמעט מעלייתי, האווירה הקודרת-רומנטית.

בתור מי שאוהב את כהן הפולקי של הסבנטיז – להיט בקרב שמוצניקים ואסי דיין – אני מוצא את התקליט של כהן מעט מכביד, מעט מיושן, מעט תלוש. הקול המפורסם של כהן נשמע כמו איזושהי תצוגת כוח מאצ'ואיסטית (קול צרוד, איטי, בוטח בעצמו. ממש ג'ון ויין), המוזיקה מעט מעייפת (בזכות הפקת סינתיסייזרים של בלדות אייטיז) וכל העסק נסחב לאורכו ולרוחבו. גם אם כמה שירים יכולים לספק רגעים נכונים של מלנכוליה ראויה עם מטאפורת העשן הסמיך, עדיין קשה להצהיר כי הקאמבק של לאונרד כהן הוא כזה שצריך היה לצפות לו.

“Ten New Songs” יתחבב על חובבי אמצע הדרך ואנשים שבי.פי.אם נמוך עושה להם את היום, אבל למעט שניים או שלושה שירים יפים בערך, אין בו את הכוח והריגוש של הלאונרד כהנים המוקדמים. אי אפשר להשוות אותו ולא במאום ל-“I`m Your Man” ואפילו לא ל-“The Future” הקודם, ולמעשה הוא מצליח להישמע די משעשע ברצינות התהומית שבו, אשר לא מקבלת כיסוי הולם ופשוט בדמותם של שירים ממש יפים.