אם זה ספין של אולמרט, כולנו בצרות

הנקודה המטרידה ביותר בתגובה הכמעט קולקטיבית למשא ומתן העקיף בין ישראל לבין סוריה היא החדווה בה נופפו הכל בקלף הספין. כן, גם אנחנו יודעים שאהוד אולמרט נתון בעיצומה של חקירת משטרה, שמאיימת לשים קץ לכהונתו; גם אנחנו הבחנו בעיתוי הפרסום החשוד, בדיוק ביום שבו מוסר צו איסור הפרסום מעל פרטים נוספים ומביכים בפרשה; גם אנחנו תמהנו על מועד נאומו של ראש הממשלה, ב-20:00, השעה המדויקת שבה המהדורות היו אמורות להיפתח עם דפים מרשיעים מתוך יומנה של שולה זקן. ולמרות כל זאת, אין כאן מקום לעליצות, לקריצות רבות המשמעות, לביטחון המבודח של עיתונאים ואזרחים מהשורה כאחד באשר למניעים מאחורי המהלך.

כי גם אם הכל נכון, העובדה שאהוד אולמרט עלול שלא להשלים את המשימה בשל חקירותיו היא טראגית. עבור כולנו, לא רק עבורו. כי בעוד אולמרט סתם לא יצליח לרשום את שמו באותיות זהב בדפי ההיסטוריה, ותחת זאת ייזכר כראש ממשלה מושחת וכושל, אנחנו נישאר כשמסביבנו מזרח תיכון עוין, פונדמנטליסטי ומסובך יותר מאי פעם, כשברקע האיום של אירן ושלוחותיה מדרום ומצפון. במקרה של כישלון המגעים עם סוריה – התסריט הסביר ביותר, כרגע – עלולים הסורים לפנות לדרך המלחמה, הדרך היחידה לשבור את בידודם בעולם ולהושיב את ישראל על שולחן המשא ומתן, והפעם ברצינות. מנהיג ערבי אחר, סאדאת, נהג בדיוק כך ב-1973. ומלחמה, כפי שאנו זוכרים מהעימות המוגבל עם ארגון גרילה קטנטן ביולי-אוגוסט 2006, היא ממש לא פיקניק. לא בכדי בכירי צה"ל הם מהדוחפים העיקריים להתקדמות במגעים עם הסורים.

אם אמנם מתנהל המשא ומתן מול הסורים כבר שנה כמעט, משמעות הדבר שהשיחות בטורקיה הצליחו לשרוד את השמדת הכור בצפון סוריה על ידי מטוסי חיל האוויר. אפשר לומר על הסורים הרבה דברים, אבל פראיירים הם מעולם לא היו. השיחות הסודיות הללו היו חשובות מאין כמוהן בעיני בשאר אסד אם החליט למחול על הכבוד הרמוס ולהמשיך לדבר גם אחרי ההשפלה העצומה שספג. בכלל, ההחלטה הכל כך לא אופיינית לישראל לשתוק אחרי השמדת הכור מקבלת משמעות אחרת לגמרי על רקע פרסום ערוץ השיחות. יכול להיות שאולמרט הורה לכולם לסתום את הפה ולא לרוץ לספר לחברה כי חשש מפיצוץ המגעים הכל כך רגישים עם ארמון הנשיאות בדמשק? האם לא מדובר בהחלטה מלאת הגיון ואחריות, שאינה עומדת עם הדימוי הציבורי של ראש הממשלה?

סליחה על הקלישאה, אבל חייבים להצהיר שוב כי ראש ממשלה שאינו חותר לשלום אינו זכאי להוציא חיילים למלחמה. לא משנה כמה המגעים עם הסורים הם בוסר, לא מעניין עד כמה השיחות ראשוניות - רק ממשלה שתשכנע אותנו כי ניסתה להביא שלום ולמנוע מלחמה רשאית לדרוש מאזרחיה לשלם את המחיר היקר מכל. הציניות בה מקבלת דעת הקהל את הפרסום על המגעים עם הסורים מדאיגה פעמיים. ראשית, בישראל שכחו את החוק הראשון בספר החוקים של המזרח התיכון; אם אין שלום, יש מלחמה. שנית, הזלזול באיום הסורי מזכיר את היהירות והעיוורון של גולדה מאיר, וזו גזירה שספק אם ישראל יכולה לעמוד בה פעם נוספת.

ובכלל, שוב מתברר כי בישראל רק יציאה למבצע צבאי מתקבלת תקשורתית וציבורית בקריאות עידוד וזוכה לתמיכה גורפת ולרוח גבית. דיבורים על שלום, לעומת זאת, דינם חשדנות, ספקנות ותנועות ביטול. אלא שכדאי לזכור שהשלום אינו גחמה פרטית של ראש ממשלה, אלא אינטרס לאומי. ואם הוא לא בפתח, לא רק אולמרט בצרות.