עץ הפיקוס נע ברוח

האיקו היא השירה היפנית, נטולת מלים (כמעט), שמנסה לבטא את רוח התובנות של הזן לגבי הרגעיות, הארעיות וחוסר השלמות של כל הדברים בעולמנו. לפני מאות שנים נהגו לשבת משוררים יפנים ואלתרו במלים, קראו לזה ר?נגה.

אחד היה פותח בשלוש שורות שמתארות רגע בהתהוותו, אבל השורה האחרונה הזמינה את הבית הבא, אותו כבר היה חורז משורר אחר. הכוונה הייתה להמחיש שלכל דבר בעולמנו צפויה המשכיות. בצורה זו חוברו לפעמים מאות בתים אחד לשני. במאה ה-16, החלו משוררים יפנים לפרסם רק את הבית הראשון של הרנגה, כיחידה עצמאית. תיאור של הרגע הנוכחי בשלוש שורות מתומצתות, שאת האחרונה יכול כל אחד להמשיך.

אז איך כותבים שיר הייקו בקלי-קלות? ראשית, שבו לרגע בשקט, הביטו ישר ושרבטו על נייר בשלוש שורות את הדבר הבנאלי ביותר שנגלה לעיניכם, אותו דבר שלא היה תופס בבולטות את העין האנושית. השתדלו להימנע מחריזה או פרשנות. כתבו כאילו הייתם צופים בעולם דרך עיניים של ילד קטן.

שנית, נסו להמשיך שתי התרחשויות הקורות בו זמנית או שמתהוות אחת אחרי השנייה. שלישית, שהיא היחידה שקצת תקשה את חייכם, נסו לשמור על כך שאורך השיר לא יעלה על 17 הברות, חמש בשורה הראשונה, שבע בשורה השנייה ועוד חמש בשורה השלישית. התבלבלתם? זה ממש פשוט, דלגו על הביקורתיות, שכחו לרגע את כל אותם משוררים מפוארי שם, באשו, בוסון ואיסא, תנו ליד לזרום חופשי ובסוף תספרו את ההברות.

אני אהיה האמיץ הראשון ואציע פה שניים לדוגמא:
מעל המחשב (5)
עץ פיקוס נע ברוח (7)
ועלה נושר (5)

והנה עוד אחד:
העטלף בא (5)
גם העורב הגיע (7)
עץ התות פורה (5)

נסו גם אתם ושלחו לנו את השירים שכתבתם.