גזענות בארץ הסובלנות

(צילום: רויטרס. עריכת וידאו: יאיר דניאל)

דרום אפריקה, שחרתה על דגלה מאז 1994 - השנה בה התקיימו הבחירות הדמוקרטיות הרב גזעיות לראשונה במדינה - את השיוויון, החירות והגיוון האתני הופכת בימים האחרונים לאזור מלחמה כשכמעט לראשונה מאז נפל משטר האפטרהייד כאן לפני כ-14 שנים צפים ועולים ברחובות בצורה אלימה כל כך המתחים בין הקבוצות השונות במדינה.

בסוף השבוע החלו באזור מחוז חאוטנג ובעיר המרכזית שבו יוהנסבורג מהומות אלימות, שבמהלכן נהרגו עשרות אזרחים במכות או בהצתות, בתים ואזורי מגורים ארעיים הועלו באש והמשטרה במחוז דיווחה גם על מקרי אונס. התמונות שהגיעו מהפרברים העניים יותר של העיר והופצו בכל אמצעי התקשורת במדינה נראים יותר כמו אזור מלחמה מאשר עיר מערבית שוקקת חיים ומלאת עצים כמו שהתפרסמה יוהנסבורג בעבר.

הסיפור כולו, כמו כל דבר ביבשת השחורה בימים אלה, מתחיל במוגאבה - שליט זימבבואה שעדיין מסרב לקבל את הכרעת העם הדמוקרטית בבחירות האחרונות בהן הפסיד ומתעקש להשליט טרור בעמו. רבים מתושבי זימבבואה, כמו גם מדינות אפריקאיות קשות-יום אחרות באזור, החליטו לנסות ולהגר כפליטים לתחומי דרום אפריקה ה"מערבית" וה"לבנה" יותר ולמצוא בה מקלט מדיני ואולי גם עתיד טוב יותר.

אבל כאן ציפו להם אחיהם המקומיים בזרועות כלל לא פתוחות: תושביה העניים של דרום אפריקה כולה ושל יוהנסבורג בפרט, רובם המכריע כהי עור, עדיין מרגישים מתוסכלים מכך שגם שנים אחרי תקופת האפרטהייד וכינון המשטר הדמוקרטי - עדיין "נגזר" עליהם לחיות בתנאי עוני והפערים החברתיים והכלכליים בין הרוב השחור למיעוט הלבן עדיין גדולים.

הפליטים החדשים הוציאו את השד מהבקבוק, אומרים המומחים כאן במדינה, והפכו למטרה שעליה מוציאים את כל הכעסים - וכך בימים האחרונים הפכה דווקא דרום אפריקה, מדינת הפליטים הדמוקרטית שמתגאה בכל העולם בנפילת משטר האפרטהייד בדרכי שלום ומניפה בגאווה את דגל הסובלנות, למוקד מסוכן של שנאת זרים.

אבל מה שמטריד את המשטר באמת הוא לא חיי הפליטים, אלא דווקא עניין אחר - עניין שמתאים יותר למדורי הספורט: בעוד כשנתיים אמור להתקיים כאן גביע העולם בכדורגל, המונדיאל, שאמור להזניק את המדינה כמה צעדים גדולים קדימה לעבר העולם המערבי. רצח ברחובות, זכוכיות שבורות ודיווחים על מעשי אונס ושוד אלימים לא מתיישבים טוב במיוחד עם המסר שמנסה המדינה לשדר לכל העולם על יופי אפריקאי, סובלנות, שלווה ואווירה של תרבות ספורטיבית מרתקת. לכן, נחוש השלטון להשתיק את המהומות בכל דרך, לפני שבעולם כבר מתחילים להרים את הגבה גבוה מדי ומחפשים פתרונות חלופיים למשחקים של 2010.

גם הדור הצעיר, זה שגדל במשטר האפרטהייד וחזה בנפילתו, לא טומן את הראש בחול ומקיים הפגנות בכל רחבי המדינה - מול בנייני המשטר בפרטוריה וגם כאן מול הפרלמנט בקייפטאון, השקטה באופן יחסי, כדי "לעורר" את הציבור האדיש להתערב למען הצלת הפליטים מידיהם של אלה שעד לפני כמה שנים היו פליטים בעצמם.

ויש גם כמו תמיד, זווית יהודית: בכל בתי הכנסת והמרכזים הקהילתיים בדרום אפריקה החלו בימים האחרונים בגיוס תרומות כספיות, שמיכות ודברי מזון במסגרת פרוייקט משותף של הקהילות היהודיות ושליחי הסוכנות היהודית. כאן בקייפטאון, למשל, אוספים כל בתי הכנסת הרפורמים ערמות גדולות של דובי צעצוע כדי להעביר לילדי הפליטים ומגייסים במרץ תרומות של כסף וכוח אדם כדי לשלוח צוותים מיוחדים של הקהילה לבנות בתים עבור הפליטים במקומות שונים ברחבי דרום אפריקה, ולהעביר סיוע הומניטרי נרחב למשפחות שנמלטו מהיבשת לתחומי המדינה.

רבים מבני הקהילה שקראו בימים האחרונים את כותרות העיתונים המבשרות על "רדיפה", "נידוי", "אלימות" ושואלות "איפה החמלה?" התקשו להישאר אדישים ורתמו בהתלהבות את כל הקהילה לקמפיין מרשים של תמיכה.

קשה עדיין לחזות מה יהיה סופן של המהומות - כאשר האופטימים טוענים שמדובר בגל חולף שיושתק במהרה, כבר בימים הקרובים, על ידי המשטר - ופסימים יותר כבר טוענים בלחש שמדובר בגל שנאה ששצף מתחת לפני השטח במשך יותר מעשור ומתפרץ עכשיו החוצה בלי יכולת לעצור אותו.

* עומר רבין הוא שליח הסוכנות היהודית ותנועת נצ"ר בדרום אפריקה