משהו מוזר מאוד מתרחש מזה זמן רב בסופרמרקט הרוחני הפוסט?מודרני. בזירה הפוסט?קונבנציונלית והפוסט?מסורתית של ימינו, שבה כל אחד תופר לעצמו מסלול רוחני על פי מידותיו וכל אדם פוסע בנתיב רוחני משלו, רבים מאיתנו חוקרים את הרבדים העמוקים ביותר של תודעתנו, תוך התבססות על מספר הנחות יסוד מפוקפקות.
הנחה מוזרה אחת הנפוצה בקרב רבים היא, שסביר לגמרי שיהיה פער עצום בין החוויה שאנו חווים כשנחה עלינו הרוח, כהתעלות הנפש, כאושר מדהים, כבהירות חודרת, כשלווה אינסופית וכיופי נדיר, מצד אחד, לבין האופן שבו אנחנו מנהלים את מה שאנחנו מכנים "חיינו האישיים" מצד אחר. כמו שאמרתי, מוזר ביותר!
הבעיה היא שאנו חיים בתקופה ובהקשר תרבותי שבהם המשכילים ביותר שבינינו חיים בערפול ובאי בהירות בנוגע למשמעות האמיתית של התפתחות רוחנית גבוהה ובדבר האופן שבו התנהגות אתית פוסט?קונבנציונלית אמורה להיראות. לעתים קרובות מידי, הרעיון שעלינו לחיות בהתאם לסטנדרטים גבוהים של התנהגות או על פי "חוקים" רוחניים, נראה לנו מפוקפק. יש גם שרואים בכך מכשלה לחופש רוחני, במקום להתייחס לזה כאל סימן ברור של הישג רוחני אמיתי.
קל להבין זאת, כי רובנו המצויים בקו החזית של התרבות האנושית והשואפים להתפתח מבחינה רוחנית מחוץ למסגרת מסורתית, עושים זאת מבלי מפות שיראו לנו איך אמורה להיראות התפתחות כזו.
אין שחרור רוחני חינם
עוד לפני שהפכתי למורה רוחני, היה לי ברור שחייבת להיות זיקה ישירה בין האמונות העמוקות ביותר שלנו, כלומר חוויותינו הנשגבות ביותר של תובנה והארה, לבין המציאות של חיינו במישורים הציבורי והאישי - "בעולם". כל עוד זה לא המצב, לא ייתכן שהמאמצים שנשקיע בחיפוש הרוחני יישאו פירות משמעותיים וברי מימוש.
אם אתה יהודי "טוב", מצפים ממך שחייך יבטאו את חוקי האלוהים, כלומר, יבטאו את התורה בפעולה. ובמשך אלפי שנים עסקו אינספור רבנים בהגדרה מדויקת של האופן שבו זה אמור להיראות. כל נוצרי מסור אמור לפעול כנוצרי, להפגין נדיבות רוח, ענווה, אמת מידה מוסרית גבוהה וכניעה לכוח נעלה יותר מאשר האגו שלו.
ההינדים האדוקים מניחים, שעל אמונתו של אדם להתבטא באופן שבו הוא חי את חייו. גם אם אין הוא נזיר פרוש, עדיין מצפים ממנו שהוא יהיה ביטוי מלא של אמונתו או אפילו יהפוך לאדם מואר, להתגלמות של האלוהי. בקרב הבודהיסטים המסורים (לפחות במזרח), גם אם אינך נזיר, מצפים ממך שהאמונה שלך במסלול הרוחני שבחרת בו תתבטא בנדיבות, באהבה, בחמלה ובחופש מהיצמדות. במלים אחרות, הציפייה היא שאדם דתי או בעל מחויבות רוחנית יראה באופן מאוד מסוים!
למה זה נראה לנו סביר שציפייה כזו לא תהיה תקפה גם ביחס לאלה שעשו את קפיצת הדרך מחיים בהקשר דתי מסורתי לחיים באוריינטציה רוחנית פוסט?מסורתית? כפי שאני רואה זאת, הרי שבאקלים התרבותי הנוכחי של היפר?אינדיבידואליות ושל עצמאות בכל מחיר, חשוב אף יותר מתמיד, להתאמץ ולהגדיר איך תרגול רוחני והישג רוחני אמיתיים אמורים להיראות.
ייתכן שהנתיב הרוחני מיועד יותר לשינוי ופחות לחוויות אישיות. למעשה, זהו הזמן הראוי לצפות מהתרגול הרוחני ומהחוויות הרוחניות שלנו לתוצאות מוחשיות יותר ולתשואות גבוהות יותר מאשר רובנו רגילים לצפות. אולי עלינו לשקול מה תהיה ההשפעה אם רבים מאיתנו יצמצמו באופן דרמטי את הפער העצום בין הפנים לבין החוץ.
איני מאמין שהבהירות והשחרור המלווים תובנות רוחניות ניתנים לנו חינם, ללא כל מחויבות מצידנו. אני משוכנע שהתעוררות הדחף הרוחני בלבנו ובשכלנו היא למעשה גירוי אבולוציוני - לחישה דוחקת מהאני אל עצמו, קולו השקט של האלוהים המפציר בנו להרפות מהיצמדותנו לבורות, להתניות התרבותיות, לחומרנות ולנרקיסיזם הפתולוגי שלנו. הקריאה היא לקחת אחריות על האבולוציה של התודעה ושל התרבות שלנו, באופן שיעלה את הרף עבור כל מי מאיתנו שנמצא בקו החזית של ההתפתחות האנושית.
מתוך גיליון 40 של "מהי הארה?", שנושאו המרכזי הוא "תצפית ממרכזו של היקום: המדע מגלה את משמעותה הקוסמית של התודעה".