עד לפני כמה שנים עוד הגעתי לקניון "חוצות" באשקלון כדי לשחק קצת באולינג. אתה, כדור שמן ומשומן ועשרה פינים שמחכים ליפול. בלי רעשים, בלי בלגאן, רק אתה והמסלול. מאז אני והקניון נפגשים לעיתים רחוקות. פה מוציא כסף מהכספומט, שם קופץ לקנות ספר.
אותו קניון הפך שלשום בעשירית שנייה ל"גראד קניון" ולזירת של דם ודמעות. הגראד נפל, התקרה קרסה ועשרות המטופלים שהמתינו בקופת החולים בקומה השלישית בעת נפילת הטיל הכניסו מדינה שלמה לטיפול ולבדיקה מעמיקה: למה לא הייתה התרעה? איפה הביטחון שלנו ולמה לעזאזל לא עוצרים את הטירוף הזה? הפצועים מפונים והדם נשפך על הכביש שמוביל למרכז. בכביש ממול עומדים אותם 50 מטומטמים שרוצים שכל הערבים ימותו, כל עוד על המסך יופיע הלוגו של ערוץ 2. בינתיים, בחדר האוכל בבית החולים ברזילי, מפנים את הצלחות והסכו"ם לטובת כמה מיטות לפצועים החדשים.
אשקלון לא שונה משדרות. ההבדל היחיד הוא ששם יש "צבע אדום" וכאן יש אזעקה עולה ויורדת. יש? בטח שיש. אה לא, סליחה, כיבינו אותה הבוקר. בעצם, שלשום. סליחה, טעות שלי, הבוקר, הבוקר כיבינו אותה. דווקא הבוקר? נו באמת, מה הסיכויים שביום הנכבה ורגע לפני שג'ורג' בוש עולה לנאום מישהו ירצה לשבש את החגיגה? שעכשיו נדליק את מערכת ההתרעה, באמצע ועידת הנשיא? אבל למען האמת, אולי לא צריך לבוא בטענות לפיקוד העורף. אם הייתה אזעקה והטיל היה נופל ליד שדה החיטה של גיורא מקיבוץ יד מרדכי, וגורמת לשריפה, היינו כועסים נורא. למה הבהלתם אותנו, חשבנו שזה משהו רציני. רק כשהטיל מתקרב למרכז, פוגע בקניון סמל החיים המערביים והשלווים, סמל האשליה שאנחנו לא באמת במזרח התיכון המדמם אכפת לנו באמת.
רבע מיליון אנשים רוצים לחיות
הבעיה היא שכל גראד או קסאם כבר מזמן הפך לבדיחה. פעם חשבו שאחרי הטיל הראשון שיבוא אחרי ההתנתקות, גולני יהפכו את בית חאנון לבסיס החדש שלהם, חיל האוויר יטיל אימה על הרצועה ולוחמי גבעתי ישחקו כדורגל על חורבות חאן יונס. אחר כך אמרו שנפעל אחרי שמישהו ימות מזה. חכו חכו. אחר כך אמרו שאם זה יגיע לאשקלון, אנחנו לא נראה בעיניים. נכבוש את הרצועה, נמצא כל מחרטת קסאמים, נהפוך כל ילד פלסטיני עד שהגרגר האחרון של חומר הנפץ יפול מכיסיו. נו, אז אמרו.
אלא שלישראל אין באמת קו אדום, מהסיבה הפשוטה שאין שום דרך להבטיח את הפסקת הירי הבלתי פוסק על שדרות, כפר עזה ואשקלון. גם הרמטכ"ל גבי אשכנזי יודע את זה, ועל כן אינו תומך בפעולה צבאית נרחבת. גם אהוד ברק יודע זאת היטב. כניסה אל תוך השטח אולי תביא תוצאות לכמה חודשים, אבל אף אחד לא התגעגע במיוחד למסגרות בשולי עמודי העיתונים, שכוללים שם של החייל, דרגתו, תמונה דהויה ואימא שמספרת על השנים היותר יפות של בנה. ישראל לא ממש בנויה לעשר הלוויות ביום.
אז לפני המבצע הגדול, יש כמה פתרונות ביניים. כמה אנשים צריכים להיהרג כדי שיתקינו קוביית בטון ליד כל בית ביישובי עוטף עזה? כמה קניונים עוד צריכים להיפגע כדי שמדינה שלמה תצא לרחובות ותדרוש הגנה לתושבים? כשנשיא נחשד באונס, הכיכר התמלאה. תינוקת בת שנתיים במצב קשה לא שווה הפגנה? ומה הבעיה להפעיל מערכת התרעה פשוטה שהייתה יכולה למנוע כל כך הרבה? רגע לפני שבוש ממריא, תזכורת קצרה לנבחרי העם: תתפלאו לשמוע, אבל יש כאן בדרום איזה רבע מיליון איש. אז בחיאת, תנו לחיות. ואם אפשר אז גם לשחק קצת באולינג, בשקט.