אני בכניסה לתחנת הרכבת, עסוקה בשיחת עבודה בנייד, בשפה הערבית, מכינה את התיק לחיפוש אצל המאבטחת שכבר קלטה אותי מרחוק. כן, השניים שמולי עברו בלי בעיה ואני, לעומת זאת, נדרשתי גם למסור את תעודת הזהות למאבטחת. "אתה רואה", אני אומרת לבן-שיחי בנייד, בכוונה מדברת חצי- עברית, "בגלל שאני מדברת איתך בערבית, דורשים לבדוק את תעודת הזהות שלי כאן". המאבטחת, באופן מפתיע, דאגה להדגיש ש"זה לא בגלל שאת ערביה". וואלה?
אתמול חל יום הנכבה, ולא שהמקרה הזה בתחנת הרכבת הוא תמצית היחס כלפינו מצד המדינה והציבור היהודי בכלל. לא, ועוד איך לא. תשמעו על עוד מקרה. לפני שבוע השתתפתי בתהלוכה לציון 60 שנה לנכבה, שהתקיימה בכפר העקור ספוריה, כפר ששכן עד 1948 ליד העיר נצרת. כמו יותר מ- 500 כפרים ערבים אחרים, גם תושביו גורשו אז על-ידי כוחות צבאיים יהודיים. פעולות שמונצחות היום בנרטיב היהודי כפעולות לגאולת האדמה, במהלכן הערבים הספורים שהיו פזורים פה ושם, עזבו. ככה סתם, עזבו ביוזמתם.
מאז, פעם בשנה, תושבי הכפרים ההרוסים הללו, אלה שהצליחו להישאר בחבל ארץ זה, מקיימים ביקורים בכפרי הולדתם, מדגישים את זכותם לשוב לאדמתם. התהלוכה הזאת, עליה השקיפה קבוצה גדולה של אנשי הימין הקיצוני, מצוידים בסיסמאות גזעניות שמכבדות את דגלי ישראל המונפים, הסתיימה, איך לא, בירי רימוני גז לעבר אלפי הצועדים לכיוון ספוריה. למפגינים היהודים שלום. ככה זה כשערבים מעזים להביע תחושות לאומיות קולקטיביות. שערבי יעז להצהיר שהוא דבק בזכותו לבקר באדמתו שנלקחה ממנו בכוח? שיעז להגיד שהוא פלסטיני גאה? מי שיעז, יקבל מנה של גז בפרצוף, וכמה מהלומות של אלות היס"מ. ולא משנה מה קרה באוקטובר 2000, או מה אמרו בדו"ח ועדת אור.
חותר תחת החינוך הציוני
במקרה אחר, גם בשבוע שעבר, יצאו עשרות משפחות של מתנחלים לאחד הישובים מהם פונו במהלך ההתנתקות. אותם מתנחלים, שהתיישבו על קרקע לא שלהם, שנלקחה בכוח ממשפחות ערביות-פלסטיניות שעד היום אינן מורשות להיכנס אליה, לא רק שמותר להם להביע בפועל תחושות שאין להן בסיס מוסרי, הם גם זוכים לגיבוי הממסד. אוי ואבוי אם היתה מעזה להגיע לשם קבוצה של מפגינים ערבים, מצוידת בסיסמאות מחאה ובדגלי פלסטין.
הנכבה היא עובדה היסטורית שהציבור היהודי מסרב להתעמת איתה, כי זה עושה לו רע. כן, תארו לעצמכם מה זה להסביר למישהו שהתחנך עשרות שנים על גאולת האדמה, ועל השתייכותו לעם סגולה עם הצבא הכי מוסרי במזרח-התיכון, שהוא בעצם אחראי על סבל ואסון לעם אחר. ציון האסון הזה והדרישה לצדק, גם ברוח החלטת האו"ם 194 - להחזרת הפליטים שירצו לשוב לאדמותיהם ומתן פיצוי על הנזק שנגרם להם, הינה זכות בסיסית ולגיטימית.
התעמולה הציונית, שטוענת כאילו מדובר בסיכון ביטחוני ושברצונם של הערבים לזרוק את היהודים לעם, היא שטות אחת גמורה. הדרישה לעשיית צדק עשויה להוות מנוע חשוב ביצירת פיוס היסטורי, שהכרחי לקיומם של שני העמים, הפלסטיני והיהודי, בחבל ארץ זה. 60 שנות התכחשות לא הועילו, ולאמיתו של דבר רק החמירו את המצב. ולראיה, שישים שנה בהן המדינה נהגה באפליה פסולה, רחבת היקף, כלפי הציבור הערבי, מתוך מטרה לחסל את הקיום הלאומי-הקולקטיבי של האזרחים הערבים במדינה - לא הועילו. ה"נכבה" ממשיכה לפעם. המחשבה של המנהיגות היהודית, שלאחר מות דור הנכבה ימות יקום דור של ערבים אינדיבידואלים בלי מודעות לאומית הינה חלום מנותק מהמציאות.