ד"ר מרטין לותר קינג

עכשיו שכבר קשה להתעלם מהעובדה שהמועמד הדמוקרטי לנשיאות המדינה החזקה בעולם יהיה הסנאטור מאילינוי ברק אובמה, בן לאב שחור ולאם לבנה, אור הזרקורים שהופנה אליו בפריימריז מול הילרי קלינטון הולך רק להתעצם במהלך ההתמודדות שלו עם ג'ון מקיין הרפובליקאי.

ניצחון או הפסד, שמאל או ימין, ההיסטוריה כבר לא רק מתדפקת על דלתותיה של המעצמה ממערב, אלא נכתבת ברגעים אלה, עם כל יום שעובר. גם 232 שנות עצמאות, 147 שנות חופש לכל, 45 שנות חוק זכויות האזרח, כל אלה לא מחקו את החטא האמריקאי הקדמון, בדמות 400 שנות עבדות.

החטא הקדמון הזה עיצב בצורה ישירה ומיידית את הציבור האפרו-אמריקאי, ואת מנהיגיו. עם האפשרות הריאלית שבבית הלבן יישב גבר שחור, שנשוי לאישה שחורה, ולהם שתי ילדות שחורות - אפשרות שעד לפני שנה נראתה כחלום באספמיה - ההתפתחות של המנהיגות השחורה מתקרבת להגשמתו של חלום אחר, זה עליו דיבר הד"ר מרטין לותר קינג, בנאומו המפורסם ממדרגות אנדרטת הזכרון למי שחתם על צו שחרורם של העבדים השחורים, אברהם לינקולן.

בסדרת כתבות נסקור את ההיסטוריה של המנהיגים השחורים של ארה"ב, ממרטין לותר קינג ועד ברק אובמה.

המנהיג השחור הראשון בעל שיעור קומה היה ללא ספק ד"ר מרטין לותר קינג ג'וניור, כומר בפטיסטי והדובר הבולט ביותר של התנועה לזכויות האזרח, שנקרא על שם הכומר מרטין לותר, אבי הנצרות הפרוטסטנטית. האידיאולוגיה של ד"ר קינג, שנולד ב-1929 באטלנטה, לאביו מרטין לותר קינג סיניור, הייתה קשורה בקשר הדוק לחינוכו הנוצרי. היא דגלה באהבה, כולל "אהבת המדכא"; בסליחה, כולל ב"סליחה לאלה ששולחים עלינו את כלביהם"; ובהתנגדות לא אלימה, בדומה לשיטתו של המהטמה מוהנדס גנדהי, איש אותו קינג העריץ, ואף ביקר ב-1959 בהודו.

ד"ר קינג נחשב לאחד הנאומים המוכשרים והמרטיטים של העת החדשה, ונאומו "יש לי חלום" נבחר ב-1999 לנאום החשוב ביותר של המאה ה-20. בנאום זה, כמו בכל נאומיו האחרים, השתמש ד"ר קינג בשתי דרכים מרכזיות ויעילות מאין כמוהן על מנת לפצח חומות התנגדות רבות שנים לשוויון זכויות בין הגזעים. במקום לצאת לעימות חזיתי עם הערכים האמריקאים הבסיסיים ביותר, קינג חיבק אותם, כי היו בשר מבשרו.

המאפיין הראשון היה השפה התנ"כית, שהעבירה אמת מוסרית אותה ראה כעל זמנית, במדינה שלמרות ההפרדה בין דת ומדינה הינה נוצרית בכל רמ"ח איבריה. על ידי כך העניק למאבק השחורים הילה של בני אור נגד בני חושך, ואיחד את הרוב הגדול של הציבור האפרו-אמריקאי סביב המטרה הנעלה, שכעת הפכה למצווה דתית. המאפיין השני היה קריאה לשוב למה שראה כערכים האמיתיים של ארה"ב, שבאו לידי ביטוי בכתיבת הכרזת העצמאות האמריקאית, החוקה, ובהצהרת שחרור העבדים.

את תמצית ראיית עולמו ניתן לדלות מכמה שורות מאחד מנאומיו המרגשים ביותר. ב-5 בדצמבר 1955, במונטגומרי, אלבמה, הצהיר קינג כי "איננו טועים. שכן אם אנו טועים, בית המשפט העליון של האומה הזו טועה. אם אנו טועים, החוקה של ארה"ב טועה", ואז הטעים בחזרה שלישית ש"אם אנו טועים, האל הכל יכול טועה", לכל התשואות של קהל מאזיניו, בו היו כדרך קבע גם לבנים.

בחיבוק הדב שהעניק לערכים עליהם הושתתה המדינה, ערכים כמו חירות ושוויון לכל, לחלום האמריקאי האמיתי, החלום לחופש מעריצות, הכריח קינג את האומה האמריקאית להסתכל על עצמה בראי, שם ניבטה דמות שהייתה רחוקה מהדעה של ארה"ב על עצמה. כמו כן, הוא שמט על ידי כך את הקרקע ממתנגדיו, וניכס למאבקו את כל הסמלים החשובים במדינה.

כאמור, ב-1963 נאם קינג אל מול הקהל המשולהב שיצא לצעדה לוושינגטון את נאום "יש לי חלום", שהתכתב במילותיו גם אם הנאום האמריקאי המכונן של לינקולן בגטיסבורג, על רקע המראות הקשים שהולידה מלחמת האזרחים.

,חודשיים מאוחר יותר חתם הנשיא ג'ון פ. קנדי על החוק לזכויות האזרח, ניצחונו המשמעותי ביותר של המנהיג האפרו אמריקאי. ב-1964 זכה בפרס נובל לשלום, וב-1966 הוא ניסה להרחיב את פעילותה של תנועתו לצפון, אולם נחל אכזבה כשגילה שהציבור הלבן שם אמנם איננו גזעני בצורה הבוטה שהייתה קיימת באותם ימים בדרום, אולם חש היטב את חוסר האהבה שם שם לאמריקאים ממוצא אפריקאי.

אמות המוסר של קינג הכריחו אותו להתנגד למלחמת וייטנאם, שההחלטה לצאת אליה נראתה לו יהירה, וסופה היה להביא אסון לארה"ב. "אל תחשבו שאלוהים בחר בארה"ב ככוח משיחי עלי אדמות, כשוטר של העולם כולו", אמר באחד מדרשותיו ככומר, שרלבנטית כיום כשם שהייתה אז.

לאחר שנתיים של התלבטויות, הגיע הנאום שנקרא "הרגע לשבור את השתיקה", שהגיע ברביעי באפריל 1967, שנה בדיוק לפני הירצחו, בכנסיה בניו יורק. קינג דיבר בלב כבד, הצהיר כי לא קל לו לקום ולהתנגד למדיניות ממשלתו בעיתות מלחמה, אך הבהיר כי "מגיעה העת בה שתיקה היא בגידה, והזמן הזה הגיע".

הוא קשר בין האלימות של הממשלה האמריקאית כלפי השחורים לבין האלימות כלפי הדרום אסייתים, והוסיף כי "אומה ששנה אחר שנה משקיעה יותר בצבא מאשר בתוכניות לשיקום חברתי מתקרבת למוות רוחני. אני מדבר כאחד שאוהב את אמריקה. אנו יזמנו את המלחמה הזו, והיוזמה להפסיק אותה גם היא בידינו". בימים אלה, כך התברר שנים מאוחר יותר, החלה ה-FBI להאזין ולעקוב אחריו, כאילו היה סכנה לבטחון הלאומי.

ב-3 באפריל הגיע לממפיס, שם נאם את נאומו האחרון, שהיה בעל אלמנטים נבואיים. הוא הזכיר את הניסיון לרצוח אותו בדקירה ב-1960, דיבר על האיומים על חייו, והצהיר כי היה רוצה לחיות חיים ארוכים, אולם "לא משנה כרגע מה יקרה לי". בהמשך הגיעו מילים שהפכו אותו למשה של העת המודרנית, כשקרא, "אני רק רוצה לקיים את רצונו של האל, שהרשה לי לעלות על ההר... ראיתי את הארץ המובטחת. ייתכן כי לא אגיע לשם עמכם, אבל אני רוצה שתדעו הלילה, כי אנו, כעם, נגיע לארץ המובטחת... אינני מפחד משום איש. עיניי ראו את התהילה שבביאת האל".

למחרת הוא נורה למוות כשעמד במרפסת מלונו בממפיס. לפי הביוגרפיה שלו, למרות שהיה רק בן 39 במותו, מניתוח גופתו עלה כי לבו היה כשל בן 60, עדות ללחץ העמוק בו היה כחבר בתנועה לזכויות האזרח. מאז 1986 מצוין "יום מרתין לותר קינג" בארה"ב, ומורשתו הפכה ללב לבו של הקונצנזוס האמריקאי, שרואה בהתפתחות מוסרית של האומה. לפניו הם היו מוסריים פחות, אחריו מוסריים יותר.