ג'ורג' בוש - אויב השלום

את מחיאות הכפיים לא ניתן היה לעצור. פעם, ופעם נוספת ועוד פעם קמו על רגליהם חברי כנסת ישראל והריעו ממושכות לנשיא ארצות הברית, לחבר האמת, לידיד הכי גדול שלנו, לאח הגדול מאמריקה. ממסך המחשב בו צפיתי במשדר (דרך האינטרנט) קשה היה לקבוע בוודאות, אבל אני חושב שדליה איציק, יו"ר הכנסת ומלכת הקלישאות והסיסמאות המקומית, אפילו הזילה דמעה. כן, כי סוף סוף, נשיא מכהן של ארצות הברית, אומר את כל מה שרצינו לשמוע, מאמץ את כל תפיסת העולם שלנו, נכנס עמוק לתוך השיח היהודי-ציוני ועושה כמעט הכל חוץ מלשיר את התקווה.

אבל אם ננסה לנתח את נאומו של בוש, שמייצג הרי את תפיסת העולם האמריקאית, נגלה שהוא בעיקרו מסוכן. מסוכן לפלסטינים, אבל מסוכן גם לנו. שכן, בין שתי האוכלוסיות הללו פעורה תהום אדירה: לגבי היווסדה של מדינת ישראל, דרכה הפוליטית ועתידה. הפלסטינים ציינו היום את הנכבה, את 700,000 הפלסטינים שעזבו וגורשו בשנת 1948, ואת 400 הכפרים שנטשו מאחוריהם ושרובם פוצצו בהחלטת ממשלת ישראל הראשונה. מנגד, היהודים ציינו את תקומתם, את המעבר משואה להקמת מדינה עברית, את ניצחונם על מדינות ערב ואת הקמתה של חברה יהודית במזרח התיכון. דוגמה נוספת לתהום הזו מתבטאת בתפיסת שתי החברות את השטחים שכבשה ישראל בשנת 1967: הפלסטינים קוראים להם השטחים הכבושים, הם מוחאים נגד בניית חומת ההפרדה, הם כורעים תחת נטל המצור על רצועת עזה, הם נתונים תחת התקפות הצבא ומעצריו ומתנגדים נחרצות לבניית ההתנחלויות. מנגד, ישראל טוענת שמדובר בשטחים מוחזקים, שיישוב יהודי תמיד היה בהם, שהפלסטינים מאלצים את ישראל לנהוג באלימות, שהפלסטינים בחרו בממשלת טרור, שישראל בסך הכל מגיבה לירי הקסאמים ועוד כהנה וכהנה.

המעניין בתפיסת העולם של בוש, המייצג את המדינה המתווכת בשיחות בין ישראל לפלסטינים, היא שקיימת בה, מראש, הסכמה עם הנראטיב ההיסטורי של הציונות. בשנת 1948, על פי בוש, היהודים הקימו מדינה לתפארת. נכבה? לא מוזכרת. גירוש? לא ידוע לו. תכנית ד' של ההגנה? לא זכור. 700,000 פלסטינים שנטשו? תוכיחו. כמו כן, גם שנת 1967, עוברת אצל בוש בצורה מופתית. כיבוש? מה זה בכלל. התנחלויות? לא יודע איך אומרים את זה באנגלית. הריסת בתים? לא יכול להיות. 40 שנה של שליטה בעם אחר? עזבו אותו בחייכם.

וכאן בדיוק הסכנה שבתיווך האמריקאי: אם ארצות הברית היתה רק ידידה של ישראל, דיינו. אבל כשהיא מתיימרת להיות מתווך הוגן בסכסוך הישראלי-פלסטיני, הרי שבכך טמון הפיצוץ הבא. כי מתווך לא יכול מראש להסכים עם צד אחד ולקבל את כל דרישותיו ואת כל תפיסת עולמו. זו צריכה להיות מהות הסכנה עבור הפלסטינים והסיבה שהם צריכים לסרב לתיווך האמריקאי, להגיד תודה רבה ולסיים אז את המשא ומתן השקרי הזה. לגבינו, הסכנה היא אותה הסכנה: ההסכם שיתוו האמריקנים לא יהיה הסכם שיוביל לסיום הסכסוך. זה הסכם שלא יקח בחשבון שני צדדים ודרישות של שני עמים. זה יהיה הסכם שמוכתב מלמעלה, עבור הפלסטינים, ולמעשה יהיה שורה על מחוות יהודיות-אמריקאיות לעם הפלסטיני. זה יהיה הסכם שקרי, שיתפוצץ לכולנו בפנים, כי הוא לא יתמודד עם דרישות שני הצדדים, ולא יביא לפתרון אמיתי.

וזה לא יכול להיות הסכם. אנחנו הרי לא היינו מסכימים למתווך שבפרלמנט הפלסטיני ידבר רק על הכיבוש הציוני, שיתייחס רק לקורבנות הפלסטינים, שלא ילמד את שואת היהודים ושיכנה אותנו גזענים וטרוריסטים. במקרה כזה, היינו קמים והולכים. תחת זאת, כשזה קורה בכנסת בישראל, כשמגיע הדוד סאם, מחלק לנו מחמאות ומקבל את עמדותינו באופן מלא, קמים יותר ממאה חברי כנסת ומריעים לו ממושכות.

ג'ורג' בוש רע לישראל כי אין בו טיפת אובייקטיביות וכי הוא גם לא מתאמץ להסתיר את זה. הוא רע, כי הוא אומר אמן לכל גיהוק של אפי איתם, סומך את ידיו על כל החלטה של אהוד אולמרט ומאמץ אל חיקו בהנאה כל השוואה של נתניהו בין אירן לגרמניה הנאצית. מתווך אחר, יהא זה בריטי, ספרדי, סיני, אוסטרלי, נורבגי, רוסי או צרפתי יהיה עדיף אלפי מונים על פניו של בוש מפני שהוא יהיה מסוגל לומר לישראל ולפלסטינים: בשביל הסכם תצטרכו להכיר זה בזה, ללמוד את ההיסטוריה זה של זה ולהתפשר. בוש, כמו אולמרט, כמו נתניהו, כמו איתם וכמו שרון, אומר לישראלים ולפלסטינים: הישראלים צודקים, הפלסטינים טועים, עכשיו בואו נעשה שלום.