מזימונת

רגע, אז זה רוק פופי או פופ רוקי? אם היה ספק, ואם זה בכלל משנה, הסוגיה הזאת שנידונה לפחות ביני ובין עצמי בקשר לשני האלבומים הראשונים של גארבג', יושבה לה סוף סוף עם צאתו של השלישי והאחרון של החבר'ה האלה מוויסקונסין. או.קיי, אז בוץ' ויג הוא איש עתיר זכויות, הוא הפיק את "נוורמיינד", שאפו. עדיין לא הבנתי אם גארבג' נכללת ברשימת הפרויקטים שצריך לפרגן להם. וזה שב-5 באפריל 1994, באותו יום שבו קורט קוביין ירה בעצמו, נפגשו לראשונה שירלי מנסון וויג ידידינו – זה גם לא גורם לי להרגיש יותר טוב. ריח של מזימה נישא באוויר. אולי זה אנתרקס, אולי שוב שכחתי לשים דיאודורנט.

אל מול הקליפים המושקעים, ההפקה המוקפדת, הסטריליות והניקיון שבלכלוך הגיטרות; אל מול תחושת האינסטנט שניקרה בעוז מלכתחילה אני עומד ותוהה. אם זה כל כך שקוף ונוסחתי, מה בכל זאת עושה את זה שונה?

אולי זה פשוט חוש ההומור שלי, אבל יותר מהכל אפשר לומר שהאלבום החדש של גארבג' שעשע אותי. תהיה רציני, תהיה משוחרר, תהיה משה דץ – לא תוכל להתעלם מהאיכויות הקומיות שברצועות הנבחרות באלבום, שנקרא גם "Beautifulgarbage". הייתי רוצה להיות נוכח בסיעור המוחין שקדם ליצירת השירים החדשים. לא שהם כאלה גרועים חס וחלילה, פשוט מעניינים אותי הנימוקים לבחירות. מה גרם למנסון לרצות להיות (או מה גרם לחבר'ה לרצות ששירלי מנסון תרצה להיות – אני לא בטוח שהיא יישות עצמאית) מדונה, ביורק, דסטניז צ'יילד, פי.ג'יי הארווי, דפש מוד, סוזי אנד דה באנשיז ופורטיסהד בבת אחת. והאם גם הם, שם בווינסקונסין, מודעים לבעייתיות שלהם, ומה הם חושבים על עצמם.

אני חושב שאני כבר יודע בערך מה אני חושב עליהם. מתחת להפקה הצעקנית והמושלמת מדי והכתיבה הפשטנית והחלוקה הברורה והידועה מראש של איך שצריכים להישמע פזמון ובית והאיפור העדכני של מנסון – מתחת לכל זה נמצאת, ובחזית הטכנולוגיה, להקה חביבה עם מערכת יחסי ציבור אימתנית ומנופחת. נדמה לי שגארבג' היתה יכולה להיות להקה מוצלחת פי כמה אלמלא היתה מוכתרת כבר ב-1995 כהצלחה החדשה והדורסנית של ויג. האלבום החדש ומשבר הפרסונליות שלו מאשש זאת. לסיום -אקנח בקפה.