תרועת הפסטיבלים והדי הזיקוקים עדיין ברקע, נשיא ארה"ב בדרך להתארח במעונו של ראש הממשלה, העסוק בטיהור שמו, ובקיבוץ כפר עזה קוברים את החבר ג'ימי קדושים ז"ל. במקביל, טורחים הפלסטינים וחלק נכבד מערביי ישראל להזכיר לנו כי בעוד ההתפוררות האידיאולוגית והמוסרית אצלנו בשיאה, אצלם מתעצמת התקווה לכיבושה מחדש של אדמת ארץ ישראל שלנו, פלסטין שלהם. הזדמנות נוספת להזכיר לנו כי "שטחים תמורת שלום" היא סיסמא ישראלית ריקה מתוכן. צפירות יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, נשכחו ואיתן נאלמו המחויבות לקיומה של מדינה ליהודים בארץ ישראל וההבטחות כי קורבננו לא היה לשווא.
אדמה היא לב ליבו של המאבק בינינו לבין הפלסטינים ותומכיהם מקרב ערביי ישראל. לא חלק מן האדמה אלא כולה. "שתי מדינות לשני עמים" על אותה חלקת אדמה, היא נוסחה ישראלית וותרנית המוסכמת על הפלסטינים וחלק מערביי ישראל רק כשלב ביניים, זה לא הפיתרון הסופי שלהם. הם רצו, רוצים ויירצו את כל האדמה להקמת מדינת פלסטין. אנחנו היהודים, הישראלים שאינם מתביישים ביהדותם, העולים שהגיעו לכאן מכל התפוצות, החלוצים שייבשו ביצות והתיישבו לאורך הגבולות כדי להגן על זכותנו להתקיים, הלוחמים העושים על משמרתם ימים כלילות ואלה שמסרו נפשם למימוש החזון הציוני, אנחנו גורם זמני ומפריע להגשמת חלומם של אותם פלסטינים וחלק מערביי ישראל. הם מוכנים להילחם, להתאבד ולמות למען מטרתם ואילו לנו, נדמה כי נגמר הכוח, יצאה הרוח ממפרשי הציונות.
רצועת עזה היא מבחן הנכונות והמוכנות
רק לנו יש מה להפסיד. אנחנו בנינו פה מדינה אשר גם אם אינה מושלמת, היא עדיין הבית שתמיד נרגיש בו שייכים, בטוחים ובעיקר רצויים. החזרת מדינת ישראל לגבולות 67, כמוה כקציבת ימיה של תקופת ההמתנה לקראת המלחמה הבאה בה נאלץ, במחיר כבד מנשוא, לכבוש שוב את רמת הגולן, יהודה ושומרון ואולי אף את רצועת עזה. הסכם שלום הוא אמצעי להבטחת קיומנו לא מטרה. כל זמן שהאמצעי אינו משרת את המטרה עלינו להשתמש באמצעי אחר גם אם קוראים לו מלחמה. משא ומתן לשלום אינו יכול לצאת מנקודת פתיחה של וויתורים על אדמה. משא ומתן לשלום צריך לתת לשני הצדדים את ההרגשה כי השיגו בו את המקסימום האפשרי. במשא ומתן לקראת הסכם שלום אנחנו צריכים לתת לפלסטינים ולשאר אויבינו המבקשים לגרשנו מכאן להבין כי ההישג הגדול ביותר שלהם הוא הפסקת המלחמה והזכות להתקיים, ולא עד כמה אנחנו מוכנים להצטמצם.
רגע לפני שמלחמת האזרחים בלבנון מופנית כלפי ישראל ולפני שהמאבק הפנים פלסטיני מכה בנו בכל פינה, עלינו להתעשת ולהוכיח לעולם הערבי כי למרות הקלקולים הפנימיים אנחנו מוכנים ונכונים להגן בכל מחיר על זכותנו לחיות בארץ ישראל. הכרעתו החד משמעית של החמאס תבהיר לכל הערבים החולמים, כי יהיה עליהם להסתפק בזכות להפסקת מצב המלחמה, לא יותר.
אינני מאמין בטוהר כוונותיהם של אבו מאזן, אסאד, נאסראללה, משעל, אחמד טיבי וחבריו. אני מאמין כי רק חוסנה וכוחה הצבאי, המוסרי והאידיאולוגי של מדינת ישראל יכול להוות ערובה להמשך קיומנו בפיסת ארץ קטנה זו שאין בה מקום לכל מבקשיה. אם חפצים אנו לחוג את יום העצמאות ה-70, ה-80 והמאה עלינו להמשיך ולאחוז בחרב. אל נא יטעו אויבנו, "יונה, עלה של זית ושלום בבית" הן ההבטחות שלנו לעצמנו, לא להם.
*תא"ל צביקה פוגל היה ראש מטה פיקוד הדרום