ההמנון חייב להשתנות

צילומים: ברני ארדוב, רויטרס

אין צורך להחליף את ההמנון כולו, אך יש לבצע מעט שינויים קלים, כדי שגם אזרחינו הערבים יוכלו לעמוד ולשיר את ההמנון. בהמנון כיום אין בכלל התייחסות לשלום, מאחר שכשנפתלי הרץ אימבר ישב וכתב את השיר, נושא השלום כלל לא היה אישיו. היום זהו נושא מרכזי לקיומנו, ולולא השלום לא יהיו לנו חיים פה. יש לי הצעות קונקרטיות להחלפת מילים בודדות שיאפשרו לכלל האזרחים להתחבר אליו, ואלו הן.




"כל עוד בלבב פנימה
נפש אדם (במקום המילה יהודי) הומיה,
ולפאתי מזרח קדימה
עין לשלום (במקום לציון) צופיה.
עוד לא אבדה תקוותנו,
התקווה הנושנה (המילה נושנה מקורה בטקסט המקורי של הרץ אימבר ולדעתי יש להחזיר אותו למקור, שכן שנות אלפיים מתייחס רק לתקוותם של היהודים),
להיות בני חורין (במקום עם חופשי) בארצנו,
ערש האהבה והתקווה (במקום ציון וירושלים)"

לפני שנים רבות מאוד שכרתי חדר בצפון-לונדון אצל זוג מעורב: הבעל היה ישראלי מחיפה, תוצר מובהק של שנות החמישים, האישה יהודיה אנגליה, מנוכרת לגמרי לכל דבר ישראלי. באחד הערבים חזרתי לדירה מותש ומצאתי את הבעל לבד בסלון, בוהה בטלוויזיה ועל סף דמעות. בני הזוג רבו שוב והאישה ברחה לאמה? שהייתה מכשפה איומה באמת. לא הכברתי שאלות, רק ישבתי לידו בשקט עד שלבסוף פלט: "אני לא מסוגל לחיות עם אישה שלא יודעת מי זה (יוסף) טרומפלדור". האיש לא היה אינטלקטואל גדול, בני הזוג נפרדו אחרי כמה דרמות חובקות עולם, אבל את דבריו היפים תמיד שמרתי בלבי.




הסיפור הזה בא ללמדכם, שאינני מנוכר מבני עמי, או מההיסטוריה שלנו, או מהשפה העברית האהובה עלי, וגם את צלילי "התקווה" אני תמיד שומע בכבוד הראוי. אסור לוותר על המורשת שלנו כעם, אבל יש לוותר על האדנות, על ההגמוניה, על הדרת יותר ממיליון אזרחי המדינה. זה פשוט עניין של סדר עדיפויות. מקומו של נפתלי הרץ אימבר בתולדות עמנו (וגם בלבי) שמור בהחלט, אבל את המילים "נפש יהודי הומייה" לא ניתן לשמר בהימנון של מדינת כל אזרחיה.


כדי שיהיה שוויון מלא (שהוא אינטרס חיוני של כל אזרחי המדינה) צריך להפריד בין מורשת עם הרוב כאן, לבין ההמנון שבא לבטא את כל האזרחים. את "התקווה" ישירו בכנסים ציוניים, ואת ההימנון החדש, המבטא את כל אזרחי המדינה, ישמיעו בטקסים רשמיים של המדינה. זה יהיה אקט סמלי בלבד, אבל חשוב, לביטול האפליה וליצירת תרבות משותפת לכל האזרחים.