עלינו להבין את משמעות המלה מוות. הפירוש שאנחנו נותנים למילה מוות הוא מוטעה ומביא לפחד וחוסר הבנה. אבל הבעיה היחידה היא שמלים אינן יכולות להעביר חוויה. איננו יכולים להבין את מהות המוות דרך ההגיון, אלא רק באמצעות הבנת הנסתר. כאשר אנו מבינים את הנסתר, יש לנו הבנה של מהות החיים.
אדם המבין את מהות החיים, מבין שהמוות אינו קיים. מכיוון שמוות הוא שינוי בתודעה, כל שינוי תודעה הוא מוות גם בחיים הפיזיים. היפוך סדר האותיות במילה מות הוא המילה תום. הבנה עמוקה של משמעות המושג תום, מחברת אותנו לצלילות ולבהירות, כך שמוות פירושו עכירות.
כאשר אנו תופשים את המושג חיים בהקשר לגוף הפיזי, התכלות הגוף מביאה ל"מוות". אלא שהדרך הנכונה להבין את המושג חיים היא בהקשר ל"בהירות". לחיות מתוך עכירות היא כמו למות בתוך הגוף הפיזי שלנו. כאשר בהירות עוטפת אותנו, אנחנו חיים, בין אם אנחנו בגוף הפיזי או בלעדיו. כלומר, חיים ומוות אינם תלויים בפיזי. זוהי אשליה שעלינו לנפץ. הטעות הנפוצה נובעת מחיבור המושג מסתורין או ריק למושג מוות, כאשר המסתורין הוא למעשה חלק מהחיים.
המסתורין הגדול
מסבתא טווילה זקנת שבט הסנקה, למדתי שהצבע השחור מייצג הקשבה לשקט ולצליל. צליל נובע מאותו שורש של המושג צלול. חיבור לריק תמיד דורש מאיתנו בהירות. הבהירות, אם היצירתיות, מקורה בריק. כלומר הריק, המסתורין הגדול הוא מקור החיים ומוות מסמל חוסר בהירות. כאשר אנו מטמיעים בתוכנו הבנה זו, לפתע אנחנו מבינים שההגדרה המדויקת יותר של למות - היא איחוד עם הריק.
זוהי נקודת מבט שונה לחלוטין על מהות החיים, והבנה שחיים יכולים להתבטא בגלוי בגוף פיזי וגם כחלק מהמסתורין הגדול (כרוח באופן נסתר). כשסבתא טווילה מתארת את מות אימה בספרה "פילוסופיה מתודית", היא מגדירה את המעבר לעולם האחר ככניסה לתוך השלום, החיים ממשיכים בעולם שמעבר.
לפני מותה אומרת לה אימה: "אני אוכל ללמדך כל מה שאת זקוקה לו מהעולם שמעבר", וטווילה כותבת: "כעת, כשכל הזקנים שלימדו אותי נמצאים בעולם שמעבר, עלי ללמוד להקשיב כדי שלעולם לא אהיה לבד".
על פי התפישה האינדיאנית, כמו במזרח הרחוק, כליון הגוף אינו מוות אלא מעבר למימד אחר. דרך ההקשבה לשקט הפנימי, נוכל ליצור קשר עם עולם המתים. היבט זה של חיים ומוות בא לידי ביטוי בטקס הפוטלאץ', שעורכים האינדיאנים לאחר מות יקיריהם. מטרת הטקס היא פרידה מרוחות המתים. הם מאמינים שכאשר אדם מת, נשמתו אינה עוזבת מיד את אמא אדמה, אלא נשארת זמן מה בסביבה, ולכן הם שורפים עבורה מזון. בנוסף, כולל הפוטלאץ' חלוקה של מזון מיוחד, בדרך כלל מרק של ראש מוס. למוס סגולה המאפשרת יצירת קשר עם המתים. אנשים שזוהי חיית הטוטם שלהם, יכולים להיות מדיומים ולתקשר עם הנפטרים.
בתרבויות רבות אפשר למצוא התייחסות לנושא האבל וטקסי אבלות. עם זאת, נראה שבתרבויות בהן מקובלת האמונה בחיים שלאחר המוות או הישארות הנשמה, קיימת יותר פתיחות ליצירת קשר עם המתים והבנה עמוקה יותר של מהות החיים, לא רק כהוויה חומרית, אלא גם כהוויה רוחנית שלמעשה אין לה סוף.
איחוד עם הריק
מבחינתי, ההבנה שהמוות הוא שינוי תודעה נובעת מתוך ידיעה פנימית שמלווה אותי מאז ילדותי. כמדיום ומתקשרת חוויתי לא פעם מצבים בהם קיבלתי מסרים עבור האנשים בהם טיפלתי מקרוביהם בעולם שמעבר. אחת הפעמים הראשונות הייתה כאשר לפתע שמעתי בראשי שם מסוים שחזר על עצמו שוב ושוב, עד שהחלטתי לעצור ולשאול את המטופלת אם השם מוכר לה. היא מיד ידעה שמדובר בדודתה שעברה לעולמות שמעבר, ואז הבנתי שהדודה רוצה להעביר לה מסר חשוב. מאז היו מקרים נוספים כשבטיפולים הגיעו אלי מסרים מקרובי משפחה של המטופלים, שעזבו את עולם החומר.
השמאן תופש את מושג המוות בבהירות התודעה. כליון של הגוף אינו קשור למושג מוות ולכן מבחינת השמאניזם מוות הוא מצב של חיים בתודעה שונה. כאשר איננו חווים חיים של איחוד עם המסתורין הגדול, יש בנו פחד מהלא נודע או הנסתר.
חיות שמלמדות אותנו להתמודד עם מושג המוות, כמו העטלף או הנחש, קשורות לאיכות של התמרה. ניתוק מהעבר וכניסה למצב חדש לחלוטין של בהירות. הנחש מביא לידי ביטוי תדר זה של התחדשות דרך השלת העור. העטלף התלוי עם ראשו למטה מזכיר את תהליך הלידה של התינוק היוצא מתעלת הלידה כשראשו מטה. תהליך הלידה עצמו מהווה שינוי כה דרמתי עבור התינוק ממצב מוכר למצב שונה לגמרי, עד שמנקודת מבטו של התינוק זהו מצב שהוא עצמו חווה כמוות, למרות שמנקודת מבטנו זו לידה.
בשאמניזם כליון הגוף הוא שינוי שמאפשר כניסה לשלום או התמרה של התודעה. בחיי היומיום כל מצב של "הארה" הוא שינוי משמעותי, המשאיר מאחוריו את המוות ומאפשר לידה לתוך בהירות מחודשת.
איחוד עם הריק על פי ג'ידו קרישנמורטי הוא "מצב של מדיטציה, שבו חייו של האדם מתנהלים מתוך שקט מוחלט. במצב זה, אוסף הזיכרונות המוצמד למלה מוות נמחק, והאדם נותר ללא פחד מהלא ידוע. בלעדיו, כל פעולה טומנת בחובה את ההפתעה, הראשוניות והשמחה. בדיוק כמו שילד ניגש ללא פחד לאותן סכנות שמבוגר יודע שעליו להתחמק מהן". זוהי האיכות של התום. קרישנמורטי מדגיש שדרושה לכך יכולת התבוננות עצומה ויש להתאמן על כך כל יום ולא בעוד כך וכך שנים, רגע לפני המוות.
אורלי נירן יהלום (גוטגנוני) היא מחברת הספר "בינת הלווייתן" ומנהלת מרכז "מעוף מקודש" לשמאניזם וריפוי תודעה.
