נשף המסכות

הרגע הגדול בסדנה הגיע והמארגנים דאגו שתהיה לו השפעה מקסימלית. היינו בערך 50 אנשים שלמדו את האניאגרם, דרך פשוטה אך עוצמתית של הסתכלות על האישיות האנושית וסיווגה לתשעה טיפוסים בסיסיים. ביומיים הקודמים למדנו על כל אחד מהטיפוסים לפרטי פרטים, וכעת התבקשנו לומר איזה מספר אנחנו חושבים שמתאים לנו. כששמעתי את האנשים מסביבי אומרים את המספר שלהם, נדהמתי לראות כמה מהם טעו.

"תשע!" אמרה האישה לידי כשקראו בשמה."שתיים!" באה תגובת המומחים."שמונה!" אמר קולגה שלי מלונדון."חמש!" באה התגובה.
אז הגיע תורי ואני הייתי די משוכנע..."שלוש!" אמרתי בביטחון.
"שבע!" באה התשובה.

תחושת הכבדות שהרגשתי בבטן כששמעתי את המספר שבע סיפרה לי את האמת: הם צדקו ואני טעיתי. בסוף המפגש עזבתי את הבניין במערב השדרה ה-57 בניו יורק וצעדתי עם קבוצה קטנה של חברים בחזרה למגורים המשותפים שלנו בווסט וילג'. הדרך התארכה, אך אנחנו לא מיהרנו לשום מקום. למעשה היינו במצב של שוק. מה שהכי המם אותי היה, שעד לאותו רגע חשבתי שאני מכיר את עצמי... ודאי שלא כל פינה וזווית בנשמתי, אך ללא ספק את המאפיינים העיקריים, את הטריטוריה הכללית. לפחות בכל הנוגע לאישיותי, חשבתי שפיצחתי אותה. אבל כבר לא. מערכה חדשה במשחק עמדה להתחיל וזה לא היה נראה מבטיח כלל.

זה היה בשנת 1974, לפני כ-34 שנים, ומאז מלווה אותי האניאגרם. עבדתי על עצמי הרבה במונחים של תרפיה קבוצתית, סדנאות לעזרה עצמית, טכניקות מדיטציה ושיטות שונות להתבוננות על העמדות שלי, הרגשות, האמונות ודפוסי ההתנהגות. אך האניאגרם נשארה איתי. אני חייב לומר שזהו אחד הכלים היעילים ביותר שפגשתי לפיתוח מודעות והבנה עצמית.

האגו אינו מעוניין להסתכל על עצמו. האישיות אותה פיתחנו מילדות מוקדמת אינה אוהבת לעבור בדיקות קפדניות. היא אוהבת מחמאות, חיזוקים, קבלה, הכרה, שבחים, הוקרה...אפילו שיפור והתאמה, אך היא אינה רוצה לראות את עצמה עירומה במראה. למה? מכיוון שהאגו ביסודו בנוי על פצע. בדרך זו או אחרת, הלימוד הבסיסי של שנות הילדות המוקדמות הוא שאנחנו לא בסדר כמו שאנחנו. האגו מעוצב ונבנה בכדי להסוות את החוויה הכאובה הזו.

אם נסתכל מקרוב, נתחיל לראות מתחת לעטיפות היפות את ה"אני" הלא אהוב. על פניו, נדמה הדבר מוזר, מכיוון שמחנכים אותנו להתייחס לאישיות כאל משהו חיובי. בצפייה בשחקן או שחקנית אהובים כמו בראד פיט או אנג'לינה ג'ולי, או בהקשבה לנאום של פוליטיקאי כריזמטי כמו ביל קלינטון או ברק אובאמה, אנחנו עשויים לציין בהערצה: "איזו אישיות מדהימה יש לו/ה!".

במקרה שלי, מספר שנים לפני המפגש עם האניאגרם, הייתי די מרוצה מהאישיות שלי. הייתי עיתונאי נאה ומצליח, אחד הכתבים הפוליטיים הצעירים ביותר בבית הפרלמנט הבריטי, לובש חליפות אופנתיות, נהנה מסצנת הבילויים בלונדון עם חברתי באותם ימים. מבחוץ נראה היה שהכל בסדר איתי, ואולי את רוב האנשים זה היה בהחלט מספק.

אבל לאט לאט שמתי לב לסוג של רעב פנימי, לחלל שלא התמלא, לחלק מהותי בי שלא קיבל הזנה. או במלים אחרות: חשדתי שאני כמו מכונית עם מנוע 12 צילינדר הנוסעת רק על שלושה. בנוסף, התחלתי לחשוד ש"האישיות הנחמדה" שלי, הייתה למעשה בית כלא שבניתי במו ידיי והיא מנעה ממני לחיות את חיי במלואם. באופן טבעי, ספונטני ושמח. זו הסיבה שהתחלתי להסתכל מתחת לעטיפות ולראות מה מתחבא שם. האניאגרם סיפקה חלון מצוין, שדרכו יכלתי להציץ ולראות את השכבות העמוקות יותר של עצמי.

שיטת האניאגרם מבוססת על ההבנה, שאנחנו מגיעים לפלנטה הזו כתינוקות והופכים לתוספת חדשה במבנה משפחתי קיים. מהר מאוד אנחנו מתחילים להבין שהצרכים שלנו אינם מתמלאים כפי שהיינו רוצים. נראה שחוויה זו אוניברסלית. לא משנה עד כמה כוונתם של ההורים טובה או עד כמה הם נזהרים, במוקדם או במאוחר חווה התינוק סוג של נפרדות כואבת, בייחוד מהאם.

זה הגיוני כשחושבים על זה. ברחם, לפני הלידה אנחנו נהנים מהמלון הכי טוב בעיר. דואגים לנו להכל: יש לנו אספקה קבועה של מזון ואנחנו אפילו לא צריכים ללעוס או לבלוע, חומרי פסולת מפונים ללא מאמץ, אנחנו אפילו לא צריכים להתעסק עם הנשימה. ואולי הכי חשוב, אנחנו נמצאים במצב קבוע של קירבה ואינטימיות אוהבת עם האם. אנחנו שומעים את הלב שלה פועם 24 שעות ביממה. אין שום תחושת נפרדות, אין ידיעה היכן נגמרת האם והיכן מתחיל התינוק.

כשאנחנו יוצאים מהרחם הכל משתנה. לאמא יש גם את החיים שלה לחיות. היא צריכה לדאוג לעצמה, היא רוצה לתקשר עם האהוב שלה, אולי לטפל בילדים אחרים, או בקרוב משפחה חולה ואולי היא עובדת... התוצאה של כל זה היא, שהתינוק מתחיל לחוות נפרדות וזה לא תמיד נעים. למשל, התינוק רעב והשד חסר, לאמא אין זמן כרגע כי היא עסוקה במשהו אחר. או התינוק רוצה תשומת לב, רוצה לשחק ואבא כרגע צופה בטלוויזיה במשחק הכדורגל החביב עליו.

מכיוון שילדים צעירים כל כך חסרי אונים, כשהם חשים שהצרכים שלהם אינם נענים הם חווים סוג של פאניקה הישרדותית ולדברים קטנים יש השפעה גדולה. יש תחושה של "אני לא אצליח לשרוד את זה", ובתגובה לפחד הזה הילד מתחיל לחקור אסטרטגיות אחרות לטיפול בסיטואציה.

כאן נכנסת האניאגרם לתמונה. על פי מערכת זו, ישנן תשע אסטרטגיות מתוכן יכול הילד לבחור. ככל שאנחנו גדלים ומכירים טוב יותר את הדינמיקה המשפחתית, נבדוק את האסטרטגיות השונות ואז באופן טבעי נבחר בזו שעובדת הכי טוב. הגיל בו מתבצעת הבחירה משתנה - בין גיל שלוש ל-10, אך זו אינה החלטה מודעת או מכוונת. זה לא שברגע מסוים הילד אומר: "טוב, נראה לי שאהיה שמונה, כי זה הכי עובד לי". לא. זו החלטה לא מודעת הנרכשת כמעט כמו הרגל, היא מתגנבת אלינו ועל ידי שימוש חוזר הופכת לחלק אינטגרלי מאיתנו.

למעשה, זו טעות לומר שיש תשעה טיפוסי אישיות כמו שתלמידי אניאגרם רבים נוטים לומר. כל אישיות שונה...יש מיליוני טיפוסי אישיות. מהבחינה הזו כולנו מיוחדים. יותר מדויק יהיה לומר, שיש תשע "אסטרטגיות הגנה" בסיסיות ושכילדים אנחנו בוחרים אסטרטגיה ספציפית ההופכת לאבן דרך חשובה באישיותנו המתגלה, נבנית ומתעצבת.

הבעיה עם הרגלים, כפי שכולנו יודעים, היא שקשה להיפטר מהם ואסטרטגיית ההגנה האישית אינה יוצאת מן הכלל הזה. לכן, אפילו שכבוגרים אנחנו מסוגלים לדאוג לעצמנו ולמילוי הצרכים שלנו, עובדה זו אינה מחלחלת לשכבות האישיות העמוקות שלנו, שם מתגוררת האסטרטגיה. בכל פעם שאנחנו במתח, בלחץ, בכל פעם שאנחנו מרגישים חוסר ביטחון או חוסר ידיעה, משתלט ההרגל וקובע את תגובתנו לסיטואציה. הוא לא מבקש רשות, הוא אינו מודיע לנו, הוא פשוט משתלט. אנחנו יכולים לחשוב שאנחנו מגיבים בצורה אינטליגנטית ומודעת, בהתאם לדרישות הסיטואציה, אך במציאות ההתנהגות שאנחנו מפגינים כבר ידועה מראש בהתאם לאסטרטגיה החבויה בנו.

זו אחת הסיבות לכך שהתחלתי להתעניין באניאגרם. לא יכולתי להאמין שההתנהגות שלי אינה בשליטתי המודעת. לא יכולתי להאמין שאינני פועל מתוך בחירה חופשית. הרעיון עצמו העליב אותי, פגע בהערכה העצמית שלי, בכבוד שלי. אך ככל שהעמקתי לחקור את המצב, הבנתי יותר ויותר שאני אכן מצויד במכניזם סודי וכך הפכתי נחוש לשחרר את עצמי ממנו.

עבורי, זה היופי והערך של מערכת האניאגרם. היא הופכת אותך מודע לכך שאתה מתוכנת כמו מחשב ושהתוכנה הזו שולטת על ההתנהגות שלך. ברגע שהבנת, ברגע שאתה הופך מודע לתוכנה, נוצרת האפשרות לצפות בזה בשידור חי בחיי היומיום. כשאפשרות זו הופכת זמינה, כשאתה מיומן מספיק בכדי לראות את המכניזם השולט בך, אז יש לך בחירה. אז אתה יכול לבחור אם להפעיל את התוכנה או להתעלם ממנה ולבחור בתגובה אחרת. מודעות מביאה בחירה. מודעות מביאה חופש. אך אין זה פשוט. ויתור על הרגל ההישענות על אסטרטגיות הגנה ספציפיות קשה כמו הפסקת עישון, שתייה או כל הרגל אחר. זהו אתגר, אך גם שאלה של כבוד עצמי. אני באופן אישי לא אוהב את הרעיון של רובוט מתוכנת, אפילו אם אני "בחרתי" את התוכנה בעצמי כשהייתי צעיר.

עבורי, אחד האתגרים בלהיות מבוגר, הוא להיות הכי מודע שאפשר לתגובות שלי בכל סיטואציה שהחיים מזמנים. בניסיון זה, האניאגרם הייתה בת לוויה יקרת ערך, כלי יעיל. ואני נהנה לחלוק אותו עם אנשים אחרים בסדנאות שלי.

ההיסטוריה של האניאגרם לוטה בערפל של מסתורין. כפי שניתן להבין מהשם, זהו סמל בעל תשע פינות. "אניאה" פירושה ביוונית תשע. היא הוצגה למדינות המערב לראשונה על ידי גיאורג גורדג'ייף, מורה רוחני מסתורי, שערך מסעות נרחבים במזרח התיכון, דרום רוסיה ומדינות הבלקן. גורדג'ייף טען שקיבל את לימוד האניאגרם מבית ספר סופי סודי הנקרא אחוות סארמואון, אך מעולם לא נמצא זכר לאותו בית ספר או עדות לכך שהיה קיים אי פעם. גורדג'ייף מסר לתלמידיו את עקרונות האניאגרם בעיקר דרך ריקוד ומוזיקה.

המימד הפסיכולוגי של האניאגרם פותח בשנות ה-60 על ידי מיסטיקן בוליביאני בשם אוסקר איצ'אזו, בשיתוף עם פסיכולוג צ'יליאני בשם קלאודיו נראנחו. היא הובאה לארצות הברית על ידם בתחילת שנות ה-70 ואני למדתי מאיצ'אזו בבית ספרו העונה לשם "מוסד אריקה" בעיר ניו-יורק. מאז נכתבו ספרים רבים על האניאגרם ותשעת טיפוסי האישיות. משתמשים בה בתאגידים להכשרות ניהוליות, בעבודה סוציאלית ואומרים שגם בסי.איי.אי לשם למידת אופיים של דמויות פוליטיות בעולם בכדי לחזות את התנהגותם.

תרגמה מאנגלית לעברית: לליטה מיכל נועם.
סבוהטי יעביר סדנת אניאגרם בתל אביב, שתיערך היום ומחר.