רק רגע

אנחנו כבר מכירים אותה. מאז ההמלטה האחרונה היא אימצה אותנו. מסתובבת לה בחצר כמו מלכה ויודעת שכשנשמע קול התריס של החלון הנפתח בבוקר - יש אוכל. בהתחלה חששנו שהחצר שלנו תהפוך למאורת חתולים שייללו לאוכל כל בוקר.

צריך להבין שחתולי הפארק הלאומי של רמת גן, הם השמנה והסלתה של חתולי הרחוב. המבקרים הקבועים בפארק יודעים להביא לציפורים ולתרנגולות ירקות ואורז, לברווזים לחם, פיתות ושאר דברי מאפה ולחתולים שאריות דגים ובשר. לא זאת בלבד, אלא שבכל שבת וחג הם מקבלים ארוחות מלכים מגוונות מחינגות על האש של המצטופפים על המדשאות.

חזון אחרית הימים, "ויגור ברווז עם חתול", מתקיים בפארק הרמת גני בשל עניין פעוט אחד - כולם שבעים. לכן כשאנחנו נותנים לה אוכל, זה לא עניין של חירוף נפש, אלא פשוט כדי לפנק אותה, וזה מה שעשינו כשגילינו שהיא שוב בהריון.

בוקר אחד קמנו והבחנו שהבטן שלה לא כתמול שלשום. לפתע שמענו מהמחסן יללות. כמובן שהיא לא הרשתה לנו להתקרב, אבל כשהיא הלכה לעשות בטן גב על הגדר, נכנסנו למחסן וראינו שהיא המליטה את הגורים על בד ליד מכונת הכביסה שלנו. הדלת של המחסן סגורה, אבל יש חלון המכוסה וילון, שמידי פעם אנחנו מסיתים כדי לקחת משהו. כנראה שהשארנו אותו פתוח והיא מצאה לה פרצה דרכה הגיעה לבית היולדות המוגן ביותר. ואגב הגנה, ברגע שהיא ראתה אותנו בפנים, היא קפצה על החלון וחשפה לעברנו ניבים תוך נהמות גירוש מאיימות.

הגורים היו בגודל אצבע, ארבעה במספר, בצבעים שונים בגווני חום-בלונדיני-ג'ינג'י-לבן. הם היו פגים וישנו אחד על השני. חברים שלנו, שגם אליהם נקלעה חבורת גורים פגים של אמא חתולה, טיפלו בגורים כי האמא נטשה אותם. הם שמו אותם בארגז מרופד וטפטפו להם חלב ומטרנה לפה, אבל יום אחר יום הם מתו, ארבעה, כי אמא שלהם לא הייתה לידם. האמא נטשה כנראה כי ידעה שאין להם סיכוי ולכן לא רצתה לבזבז אנרגיה ולהשקיע בערוץ שנועד לכישלון בטוח. היא ידעה. ומדהים שלא יעזור כל רצון טוב של יצור אחר בטבע, היא ורק היא, הייתה יכולה לתת להם חיים. ילדים צריכים את אמא.

זה לא שהם מלכלכים את המחסן שלנו. להיפך, מאוד נקי. כנראה שהיא אכלה את השלייה, והצרכים שלהם אולי לא מסריחים בגיל הזה. בכל זאת, רצינו להעביר את הגורים ממכונת הכביסה החוצה. לקחנו ארגז, פערנו בו חלון, שמנו שמיכה וכשהיא לא הייתה בסביבה, הוצאנו את הגורים והכנסנו אותם לבית החדש. ליתר ביטחון הסטנו את הוילון של חלון המחסן כדי שהאמא לא תראה את הבית הישן ותתחיל להתגעגע.

שניה אחרי שהיא חזרה, אחד מהגורים כבר היה בפה שלה בדרכו חזרה לבית הקודם. לא עניין אותה שהשכונה החדשה מרווחת יותר ושיש אוויר צח. במחסן היתה לה תחושה מוגנת ולכן רצתה לחזור. היא תפסה אותו בשיניים ולרגע חששנו שהוא ייפגע, כי היא לא ידעה לאן ללכת ונעה, כשהוא בפה שלה, בחוסר נוחות. אז הורדנו את הוילון והראנו לה את הדרך. אחד אחד היא החזירה אותם ליד מכונת הכביסה.

ההמלטה האחרונה, לפני כחצי שנה, היתה בחצר. היא ישבה עם שלושת גוריה על הדשא, קיבלה מאיתנו אוכל והיניקה אותם. אחד מהם היה לבן וחלש מאוד. כעבור כמה ימים מצאנו אותו מת כמאובן בין השיחים ויאיר קבר אותו בחורשה של הפארק. מבין השניים האחרים אחד היה חזק יותר, ולכן הוא תפס את רוב זמן ההנקה. הוא גדל והתחזק על חשבון החלש והקטן יותר, שבינתיים העיניים שלו סבלו מדלקת והוא החל להתגרד. החזק נהיה עצמאי ועזב, וגם האמא הלכה לה. לקחנו את החלש לבית חולים לחיות, ותוך יומיים הוא מת. לא שרד את הטיפול האנטיביוטי שניתן לו נגד סקאביאס שמילאו את כל פרוותו.

בניגוד לטכנולוגיה האנושית, הטבע נשאר טבע, וככזה, יש משמעות לתנאים, ומי שנולד לתנאים פחות טובים – פג, לכלוך, אם חלשה, אחים חזקים - זה פשוט מאוד - הוא לא שורד. אין פגייה, ואין חוגי אחר הצהריים כדי שההורים יוכלו לחלק זמן בין אחים, ואין מגבונים לחים. אולי הגורים מההמלטה ההיא לא שרדו, כי היא לא עמדה בעומס של להגן עליהם, לאכול, להיניק ולנקות אותם. הפעם, ברגע שהם במחסן שלנו, שתי דאגות יורדות לה מהלו"ז - אוכל והגנה. ואז יש לה זמן לצבור כוחות, לנוח, והם מצידם לא נחשפים לטפילים מהחצר וחיים במקום נקי יחסית.

הגורים גדולים ובטח עוד שבועיים הם יהיו עצמאיים וילכו לדרכם. אמנם כבר חודש אנחנו עושים כביסה אצל ההורים, אבל כל התקופה הזו אני לא מפסיקה להסתכל על החתולה. כל תנועה שלה היא אצילות בהתגלמותה - המתיחות שלה בבוקר, ההימרחות שלה על המרצפות הקרות בצהריים כשעטיניה המלאים נוטפים, הדריכות שלה בזמן האוכל, איך שהיא עומדת על החלון ומסתכלת לכל הכיוונים לפני שהיא באה אליהם. פשוט עושה מה שהיא צריכה, ובגלל שאין לה דאגות לגבי העתיד, או רגשות אשם על כך שהיא לוקחת לעצמה מנוחה, או חשבונות של תן וקח, היא מתנהלת ברגע ההווה לפי צורך מסוים שמותבע בה, וכרגע - הוא לכלכל את גוריה ולהגן עליהם. היא שם בשבילם עכשיו, נותנת את ה100% שלה, ועוד מעט עכשיו יעבור והחיים ימשיכו.

נירנג'ן, המסטר שלי לרייקי, אמר לנו פעם: "אתה תעשה מה שאתה צריך לעשות ומה שצריך לקרות - יקרה". אני חושבת על חברה שאמרה לי שהיא חתכה עם מי שהיא יוצאת איתו, כי לא נראה לה שהוא יכול להיות אב ילדיה. על חבר שרוצה להוציא ספר אבל הוא עוד לא התחיל לכתוב אותו, כי הוא חושש שהוצאות לאור לא יחפצו בו. על היצירה שלי, העבודה, הזוגיות. אפשר פשוט לעשות אותם? עם פחות פחדים ויותר להיות? תוך ריכוז בהוויה ופחות עיסוק בתוצאות? הרי היא כאמא חתולה אינה מצפה לדבר. היא לא יודעת מה יהיה ובכל זאת היא לגמרי בעשייה.

עוד מעט הגורים יהיו עצמאיים וייצאו לדרכם. היא כנראה לא תשמע מהם יותר. זה לא שהם יבואו בימי שישי לארוחות, והם גם לא ידאגו לה בזקנתה. יש בפשטות הזו, בנוכחות המלאה הזו, אצילות אמיתית. האם אפשר לגעת בה גם כשאתה עטוף בשכל של אדם?

מיה הוד-רן היא עיתונאית, סופרת, מנחת סדנאות כתיבה ומודעות, מרצה ומטפלת בדמיון מודרך ובכתיבה. ב-13 במאי בשעה 20:00, ייערך ערב קריאה של תלמידיה ומטופליה שיקריאו מפרי עטם. בין התאריכים 16-17 במאי, תעביר מיה סוף שבוע של כתיבה בטבע, על הר הכרמל. וב-20 במאי תפתח סדנת טעימה בכתיבה - 12 מפגשי כתיבה, בימי שלישי, בין השעות 20:00-22:30 ברמת גן. תרגילי כתיבה ספונטנית ומתוכננת, תוך התבוננות בפלא שסביב וזה שבפנים. לכותבי בוסר ולמתורגלים, לחובבים וללהטוטני מילים.