הדעה המקובלת על יחסה של מדינת ישראל לאזרחיה הערבים היא שבתחום חלוקת המשאבים, קיימים אפליה, קיפוח, ויש אפילו מי שמדברים על אפרטהייד של ממש. אולם, מי שבודק בסבלנות את סכומי הכסף שמקצה מדינת ישראל למרכזי השלטון המקומי יגלה שהערבים לא רק שאינם מקופחים, אלא שהאפליה שהם נהנים ממנה הולכת וגדלה מדי שנה. קשה למצוא מחקרים רציניים שעוסקים בהקצאת משאבי הממשלה לסקטורים השונים. יש כמובן פרסומים רבים שעוסקים בפערים בין ערבים ויהודים בנושאים כמו שכר, השכלה או עוני, אולם פערים אלה אינם יכולים להוות הוכחה לאפליה על רקע גזעני; הראיה המוכרת היטב למרביתנו מדברת על כך שישנם מגזרים יהודיים (כמו החרדים), שמצבם אינו שונה מהמצב במגזר הערבי.
כדי לקבוע אם הממשלה באמת מפלה את ערביי ישראל, צריך להשוות את התקציבים שהיא מעבירה לכל מגזר. הסיבה לכך שהשוואה כזו כמעט שאינה מתבצעת היא פשוטה מאוד: לגבי חלק גדול מתקציבי הממשלה קשה לקבוע "לאן בדיוק הולך הכסף". כך, לדוגמא, ניתן לטעון שהקמת איזור תעשייה ברשות מקומית יהודית היא השקעה במגזר היהודי, אבל למעשה, יכולים ליהנות מהשקעה זו גם תושבי האזור הערבים שעובדים באותו מקום, עושים עסקים עם המפעלים המוקמים שם, או מקימים בעצמם מפעלים באותו איזור (בכרמיאל, לדוגמא, יש לא מעט עסקים בבעלות ערבית).
הפער לטובת הערבים הולך וגדל
אחד התחומים היחידים שבהם ניתן להבחין בין תקציבים שמיועדים לערבים, ותקציבים שמיועדים ליהודים הוא התקציב שמעבירה הממשלה לרשויות המקומיות. כידוע, בישראל מרבית היהודים והערבים חיים ברשויות מקומיות נפרדות. לכן ניתן לעשות את ההפרדה הנ"ל. חשוב לציין, שתקציבי הרשויות המקומיות כוללים לא רק שירותים מוניציפליים כמו איסוף אשפה, אלא גם חלקים ניכרים מתקציבי החינוך, הרווחה והפיתוח. הטבלה הבאה (ראו תמונה) מציגה את התקציב הממשלתי בשקלים לנפש שמועבר לרשויות היהודיות והערביות בשנים האחרונות (נתונים של רשויות דרוזיות, ושל מועצות אזוריות לא נכללים בטבלה).
כפי שאפשר לראות, התקציבים ברשויות הערביות גדולים יותר. כמו כן, אם נסתכל על היחס בין התקציבים הניתנים לערבים וליהודים (בעמודה השמאלית), נראה שבעוד שב 2003 התקציב לנפש ברשויות ערביות גדול יותר ב 49%, בשנת 2006 הוא גדול יותר ב 73%. כלומר, הפער (לטובת הערבים) הולך וגדל. ממצאים אלה אינם יכולים להעיד על כך שהתמיכה ברשויות הערביות גדולה מדי; כן, הרשויות הערביות בישראל חלשות יותר מבחינה חברתית וכלכלית, ולכן זכאיות לתמיכה גדולה יותר. אולם, אם נזכור שמימון תקציבי הממשלה מגיע ממיסים, ושאת המיסים משלמות השכבות החזקות יותר (כלומר, בעיקר יהודים), אפשר לקבוע במידה רבה מאד של סבירות, שמדינת ישראל "לוקחת כסף מהיהודים ומעבירה אותו לערבים".כאמור, זה איננו צעד חריג, אלא צעד מתבקש במדינת רווחה, אולם נראה, שהטענות כאילו הרוב היהודי מנצל את המיעוט הערבי (כפי שקרה בדרום אפריקה, למשל) אינן מדוייקות.
כאמור, הממצאים הנ"ל אינם מספיקים כדי לקבוע אם יש או אין אפליה של הרשויות המקומיות הערביות, אבל משמעות הדבר היא, שכדי לבדוק אם יש אפליה, צריך להשוות רשויות יהודיות וערביות שהמאפיינים החברתיים כלכליים שלהם זהים. מעניין לראות, שגם מההשוואה הזו עולה שהתייחסות ממשלת ישראל לציבור הערבי השתפרה ללא הכר במהלך השנים. בעוד שבשנת 1994, השתתפות הממשלה בתקציבי הרשויות הערביות היתה נמוכה ב- 61% מהשתתפותה ברשויות יהודיות בעלות מאפיינים זהים, בשנים האחרונות הפער קטן מאוד, כך שב-2003 הפער היה 28% , בשנת 2004 20% , בשנת 2005 13% וב-2006 הפער ירד כמעט לאפס (הפער לא מובהק בלשונם של הסטטיסטיקאים). לסיכום, אפשר לומר שלפחות בתחום תקציבי הרשויות המקומיות, אין היום בישראל אפליה לרעה של המגזר הערבי.
*ד"ר טל שחור הוא מרצה בחוג לכלכלה וניהול במכללה האקדמית עמק יזרעאל