לא חשוב כמה אנסה, בלתי אפשרי לכתוב על השואה ועל נסיעה ביחד עם פמליית הרמטכ"ל לפולין מבלי להשתמש בקלישאות. כן, לעולם לא עוד, וכן, הנקמה שלנו היא מדינת ישראל. אי אפשר לברוח מזה. הקלישאות שמכרו לנו אי שם בנעורינו מקבלות משנה תוקף כשאתה עומד עין בעין אל מול המכלאות באושוויץ, מול תנורי השריפה, מיישר מבט אל מה ששרף את השרידים האחרונים של משפחתך.
מול גדרות התיל ומגדלי השמירה בבירקנאו, אני עומד לצד הרמטכ"ל ונדמה שגם הוא יודע שהוא כבר אינו יכול לעשות דבר, אלא רק לומר את שעל ליבו, ולחזור ארצה בחזרה לירי החקלאים בעין השלושה, לאיומי חיזבאללה ולכותרות הבלתי נגמרות על נקודת האל חזור של הפצצה האירנית.
שלושה ימים צעדה הפמלייה, כשאשכנזי בראשה, בין בתי קברות המוניים מוזנחים, כשגובה העלים כגובה המצבה, מפלסים את דרכנו בין זכרונות הקהילות היהודיות שהיו ואינן, ומשם לבתי הכנסת המפוארים שארון הקודש שבהם כבר אינו זוכר מתי בפעם האחרונה ראה מניין, ולבסוף לתחנה האחרונה: מחנות ההשמדה.
בביקור שכזה, נדמה כי אשכנזי עצמו שוכח את דרגותיו. הוא מסתובב בין כל נקודה באתרי הסיור ונוהג כאחד האדם: שואל, מתעניין אך ודאי גם תוהה בינו לבין עצמו כיצד מסע כזה ישפיע על קבלת ההחלטות שלו בעתיד. האם באמת כדאי לנו לסמוך רק על עצמנו בנושא האירני? איך מונעים מחייל צה"ל שעומד במחסום לשכוח שהפלסטיני שעומד מעברו השני של המעבר הוא בן אדם רגיל, עם עבודה, משפחה וחלומות? ומה לגבי פגיעה בחפים מפשע? ואולי בעצם צריך לחזק את כח ההרתעה שלנו, כך שאיש לא יעז להעלות על דעתו פגיעה בילדי שדרות ונתיב העשרה?
רציתם נקמה? קיבלתם
נדמה כי אחד הרגעים המשמעותיים ביותר במסע היה ביומו האחרון. תחילה במצעד החיים, שם הופנה מירב תשומת הלב לאברהם גרנט שהגיע למקום, אבל בעיקר בטקס. כשקהל של למעלה מעשרת אלפים איש עומד במקומו ומוחא כפיים לשני חסידי אומות עולם ולשלושה פצועי צה"ל שלקחו חלק בפמלייה, אתה עומד על הכיסא רואה את ההמון ונפעם.
האם בני הזוג הפולנים חשבו כשהחביאו את הילד היהודי בעליית הגג כי יהפכו לגיבורים שנים בודדות לאחר מכן? האם רס"ל טל שבת, שנפצע באורח קשה במהלך פעולה בשייטת, העלה על דעתו כי גאוות העם היהודי בכל העולם מונחות על כתפיו הדקות? כנראה שלא. אבל אל מול האוויר של אושוויץ, שם נהיה קר גם בשיא הקיץ, ומול פסי הרכבת והמשרפות, הכל מקבל משמעות שונה.
כאשר הגענו אל בירקנאו, התיישבתי על ספסל מחוצה לו ליד איש ביטחון פולני, שהיה חלק מחוליית האבטחה הכבדה שליוותה את הביקור. שאלתי אותו מה העם הפולני חושב על ישראל. "הם לא אוהבים אתכם", הוא אומר לי. שאלתי אותו למה. "אני חושב שמסיבות היסטוריות. העם המבוגר בפולין לא אוהב את היהודים, וכך גם הנוער". אני לא ממש הבנתי את המילים "סיבות היסטוריות". "סבתא שלי למשל", הוא סיפר, "לא אוהבת את היהודים. היא אומרת כל הזמן איך לפני המלחמה כל מה שעניין אותם זה כסף ואיך הם שולטים בעולם".
תהיתי לעצמי באותו רגע אם אותה סבתא, שכנראה לא הזילה דמעה במהלך השואה, יודעת שהנכד שלה מגן בגופו על כמה יהודים שבאו לאושוויץ. רציתם נקמה? קיבלתם.