החודש תציין צרפת, ועמה העולם כולו, 40 שנה ל- Les Événements: אירועי מאי 1968, שיש המכנים אותם "האירוע המהפכני החשוב ביותר של המאה ה-20".
זה החל ב-22 במרץ באותה שנה, כשקבוצה קטנה של פעילי שמאל קיצוני, אנשי רוח, אמנים ו-150 סטודנטים פלשו לבניין המנהלה של אוניברסיטת נאנטר בפרברה של פריז, ובראשם דניאל כהן-בנדיט, "דני האדום", אינטלקטואל יהודי-גרמני שמשפחתו נמלטה ב-1933 מגרמניה לצרפת. הקבוצה קיימה שם דיון דחוף ואמוציונלי בנוגע למדיניות ההפרדה הגזעית והמעמדית באוניברסיטה ובחברה הצרפתית בכללותה, כשבין היתר דרשה חופש ביטוי ותנועה ואת ביטול האיסור לבקר בחדרי מעונות המין השני.
הנהלת האוניברסיטה הזמינה את המשטרה, ההרצאות באוניברסיטה בוטלו למשך שבוע, אולם נדמה היה שהארוע מסתיים כשהסטודנטים התפנו מהבניין וכמה ממנהיגיהם זומנו בפני ועדת המשמעת של האוניברסיטה. אלא שכדור שלג החל להתגלגל. עימותים נוספים בין הסטודנטים לממסד הובילו לסגירת האוניברסיטה בנאנטר בשני במאי. סטודנטים מאוניברסיטת סורבון שבפריז התכנסו למחרת לאות הזדהות ומחאה, ועם הגעת המשטרה למקום פרצו מהומות בין המפגינים לשוטרים שפשטו ברובע הלטיני כולו. מעל למאה בני אדם נפצעו ו-596 נעצרו. כל הקורסים באוניברסיטת סורבון בוטלו עד הודעה חדשה.
בשישה במאי, איגוד הסטודנטים הלאומי ואיגוד מרצי האוניברסיטה ערכו הפגנה נגד פלישת המשטרה לסורבון. מעל ל-20 אלף צעדו לעבר הסורבון. השוטרים שהמתינו במקום תקפו את המפגינים באלות. חלק מהמפגינים החלו להקים בריקדות וליידות אבנים על השוטרים שנאלצו לסגת באופן זמני. כשהם שבו לזירה הם פיזרו את ההמון בגז מדמיע, 422 בני אדם נעצרו, 354 שוטרים ו-600 סטודנטים נפצעו.
"האושר שלך נקנה גנוב אותו חזרה"
הדי המהומות הביאו סטודנטים ותלמידי תיכון מרחבי צרפת לתמוך במאבק, שהמשיך במלוא העוז במספר מוקדים אל מול אלימות משטרתית גוברת. האמנים ואנשי הרוח נרתמו, והמפלגה הקומוניסטית הצרפתית (PCF) הביעה תמיכתה בסטודנטים. לאחר לילה סוער של מהומות ברובע הלטיני, במהלכו נעצרו 468 בני אדם, מעל לאלף נפצעו וכמאתיים מכוניות הועלו באש, החליטו ב-11 במאי גם איגודי העובדים המקצועיים הגדולים להצטרף למאבק והכריזו על שביתה כללית ב-13 במאי.
מעל למיליון סטודנטים ופועלים יצאו להפגין ברחובות פריז באותו היום, כשהם קוראים סיסמאות כגון: "רוץ חבר, העולם הישן מאחוריך!", "שחרור האנושות יהיה מוחלט או לא בכלל", "אל תשא ותיתן עם הבוס. השמד אותו", "הבוס זקוק לך, אתה לא זקוק לו", "האושר שלך נקנה. גנוב אותו חזרה". ראש ממשלת צרפת ז'ורז' פומפידו, הודיע על שחרור העצורים ועל פתיחת הסורבון ולמרות זאת לא שככו ההפגנות. נהפוך הוא. הסטודנטים הזועמים השתלטו על הסורבון והכריזו עליה כ"אוניברסיטה של העם".
בימים הבאים החליטו פועלי צרפת, על דעת עצמם ובניגוד לעמדת נציגיהם, להשתלט על כחמישים מפעלים ברחבי המדינה, בהם מפעל "רנו", כשהם מביאים להפסקת פעילות בתי הדפוס כך שגם העיתונים נעלמו מהדוכנים. ב-17 במאי, 200 אלף פועלים פתחו בשביתה - נתון זה התנפח במהירות הבזק לשני מיליון, ולאחר מכן ל- 10 מיליון פועלים שובתים ב-20 במאי. בנקודה זו צרפת היתה כבר למעשה משותקת: השביתה התפשטה כאש בשדה קוצים לבתי חולים, מספנות, נמלים ושדות תעופה. בניגוד לסטודנטים, הציגו הפועלים במאבקם אג'נדה פוליטית רחבה ורדיקלית יותר: הם דרשו את הדחת הממשלה והנשיא דה גול, העלאת שכרם ותנאי פנסיה משופרים.
ב-24 במאי הופיע דה גול בטלוויזיה בנאום כושל לאומה. בעיני רבים הוא נחשב לאדם זקן, הממונה על העולם הישן. באותו יום נשללה כניסתו של דניאל בנדיט-כהן, שיצא אל מחוץ לצרפת, חזרה למדינה על רקע היותו "זר חתרני". לילה נוסף של בריקדות פקד את פריז, במהלכו מת צעיר בן 26 מרסיסי רימון המוות הראשון באירועי מאי 1968. באותו לילה הגיעו המהומות לשיאן כשהמפגינים העלו את בניין הבורסה של פריז באש. יש הסוברים שעם הנהגה הנכונה, היו יכולים המפגינים להשתלט אפילו על ארמון האליזה.
בסוף מאי, פתחו איגודי העובדים במו"מ עם הממשלה. לאחר יומיים של דיונים הושגה הסכמה לגבי העלאה של 7% בשכר הפועלים, העלאה של כ-30% בשכר המינימום ותשלום על הזמן בו שבתו העובדים. בעוד שנדמה היה כי הממשלה מתפקדת על כרעי תרנגולת, דה גול עצמו נותר בטוח בעצמו. לאחר שהבטיח את תמיכת הצבא במידת הצורך, הודיע הנשיא ב-30 במאי על פיזור האסיפה הלאומית, וקבע בחירות חדשות ב-23 ביוני. הוא הורה לעובדים לחזור לעבודה ואיים להכריז על מצב חירום במידה ולא יעשו כך.
"אל תשא ותיתן עם הבוס - השמד אותו"
מנקודה זו ואילך, שככה המהפכה באותה מהירות בה ניצתה. העובדים חזרו לעבודה, איגוד הסטודנטים הלאומי קרא להפסקת ההפגנות, מספר ארגונים שמאלניים הוצאו מחוץ לחוק ודה גול ומפלגות הימין גרפו ניצחון מוחץ בבחירות ביוני. המשבר הגיע לקיצו. דה גול עצמו התפטר מתפקידו רק באפריל 1969 בעקבות משאל עם, ובמקומו מונה לנשיא ראש הממשלה פומפידו.
אז מה בעצם עורר את אירועי מאי 1968? הרי על פני השטח, צרפת בשנות ה-60 נהנתה מ"שלושים השנים המפוארות" (Trente Glorieuses) של שגשוג כלכלי אשר אפיין את התקופה שאחרי מלחמת העולם השניה, ובמהלכן רמת החיים עלתה באופן מתמיד. אלא שמתחת לפני השטח החלה לבעבע התפכחות מהמבנה החברתי. למעשה, צרפת של שנות ה-60 היתה רחוקה מלהיות סמל ומופת לליברליות חברתית: למשל, על נשים נאסר ללבוש מכנסיים בעבודה, הן נזקקו לאישור מבעליהם בכדי לפתוח חשבון בנק, והגלולה למניעת הריון לא היתה חוקית. בנוסף, מחצית מהאוכלוסייה הכפרית החלה לנדוד לערים ומספר גדל של צעירים נרשם ללימודי חינם באוניברסיטאות. הכיתות והספריות היו עמוסות עד עייפה בסטודנטים, שיטות הלימוד היו מיושנות, הצנזורה שלטה ביד רמה בתקשורת הממלכתית.
המצב הפנימי בצרפת לא היה גורם מספיק להצית מרד סטודנטים ופועלים בקנה מידה חסר תקדים: ברחבי העולם נשבו רוחות "השמאל החדש", שנעץ שורשיו בתורתו של מרקס. הווה אומר, אמונה כי החברה הבורגנית מתועבת ושרויה במשבר, וכי מעבר לפינה ישנה אופציה אחרת אם רק נפעל באופן שיטתי על מנת להרוס את השפה, הערכים, התרבות והאידיאולוגיה של הבורגנות.
בקשר אידיאולוגי הדוק, סטודנטים רבים שאבו השראתם מהדוקטרינה הפוליטית "העולם השלישי" (Third Worldism). אסכולה זו דגלה בתמיכה במדינות עולם שלישי הנתונות בסכסוך עם המערב, והבינה כי הקפיטליזם המודרני הוא סוג של אימפריאליזם. סטודנטים ברחבי העולם העריצו תנועות חברתיות במדינות כגון קובה, וייטנאם וסין, ודמויות כפידל קסטרו, צ'ה גווארה ומאו צה טונג. התנועה האנרכיסטית קנתה לעצמה תומכים רבים.
צרפת כמובן שלא היתה המדינה היחידה שרעדה ב- 1968. בארצות הברית השתוללו גם מחאות נגד וייטנאם, הנשיא לינדון ג'ונסון הודיע על התפטרותו, מנהיג המאבק לזכויות השחורים מרטין לותר קינג נורה למוות וגם הסנטור בובי קנדי מצא את מותו בצורה דומה. ה"גל השני" של הפמיניזם הרדיקלי יצא לדרך. במקסיקו, הפגנת סטודנטים במקסיקו סיטי הסתיימה בפיזור אלים ובירי שוטרים עשרה ימים לפני משחקי האולימפיאדה. באיטליה ובגרמניה, סטודנטים ופועלים שיתפו פעולה על מנת לנסות ולהביא לשינוי חברתי. בבלגיה, סטודנטים מהאוניברסיטה הפלמית בעיר לובן מחו על שליטתה של השפה הצרפתית באוניברסיטה, בצפון אירלנד נערכו הפגנות נרחבות למען זכויות האזרח, בפולין וביוגוסלביה מחו הסטודנטים נגד השלטון הקומוניסטי, ובצ'כוסלובקיה הגיעה לסיומה תקופה של ליברליזציה פוליטית, הידועה גם כ"אביב של פראג", בפלישת ברית המועצות ובעלות בריתה ב"ברית ורשה".
אך רק בצרפת הפכו אירועי מאי 1968 למיתוס בקנה מידה שכזה, מעין קו פרשת מים לאומי, של החלפת של הגמוניית מוסר שמרני - דת, פטריוטיות, נאמנות לסמכות, במוסר ליברלי - שוויון, שחרור מיני, זכויות אדם. הגם שגוועו יש המאשימים את התנועה הקומוניסטית של צרפת, שלמעשה חתרה תחת ההתקוממות כדי לקדם אג'נדה פוליטית בממשלה. לטענת אלו המאמינים עדיין בכוחו של האנרכיזם, ארועי 68' מהווים ראיה לכך שלמעמד הפועלים יש פוטנציאל כוח עצום גם בתקופה של שגשוש חומרי.
"רוץ חבר, העולם הישן מאחוריך?!"
לצרפת מסורת בת מאות שנים של מדינת מהפכות. "שינויים דומים התרחשו בעולם כולו", אמר ההיסטוריון הצרפתי מישל ווינוק. "אך במקומות אחרים הם התרחשו ללא בריקדות". ווינוק מותח קו ישיר בין המחאות נגד דה גול ומשטרו השמרני למהפכה הצרפתית ב-1789. "אנו מדינה הנמצאת כבר מאתיים שנים במצב קבוע של עימות. יש לנו פולחן מהפכה".
ארבעים שנים אחרי, צרפת עדיין אינה בטוחה כיצד עליה להתייחס למורשת מאי 1968. "החברה הצרפתית נותרה שסועה בין היקסמות לשאט נפש בנוגע לאירועים", אומר הסוציולוג ז'אן-פייר לה גוף. מרבית אזרחי צרפת 75% מהם לפי סקר אחד רואים את מורשת מהפכת מאי בחיוב. עם זאת, יש מבקרים מן השמאל הטוענים כי האירועים דוקא שיחררו לחופשי אינדיבידואליות חסרת מעצורים, שהולידה את הקפיטליזם הבלתי מרוסן של שנות השמונים. וכמובן: חלק גדול מהימין הצרפתי, בראשם נשיא צרפת הטרי ניקולא סרקוזי, נותר עוין כלפי ה - zeitgeist של 68'.
במהלך המרוץ לנשיאות בשנה שעברה, סרקוזי, שקיווה לגייס את תמיכת האוכלוסייה המבוגרת והמצביעים מהימין, פתח במתקפה עוקצנית המאשימה את "ההתנוונות המוסרית של 68'" בבעיות צרפת בהווה - מפשיעה וכישלון מערכת החינוך, ועד לגלובליזציה. בנאום שנשא לפני שנה אמר סרקוזי: "צאצאי מאי 68' כפו את השקפותיהם שכל דבר הוא בעל ערך שווה, שלא קיימים הבדל בין טוב לרע, אמת ושקר, יפה ומכוער. הם ניסו לגרום לנו להאמין שאין הבדל בין מורה לתלמיד וכי ערך הקורבנות נמוך מערך הפושעים. שלא קיימים עוד ערכים או היררכיה".
הקישור הערמומי בין מאי 1968 לאינדיבידואליות אנטי סוציאלית הינו מוגזם, אבל זה הדפוס בו השתמש הימין לאורך השנים בתיאורו את בני התקופה, ה - "soixante-huitards": אנשי קריירה צעירים ש"טיפסו מהבריקדות אל הלימוזינות".
"שחרור האנושות יהיה מוחלט - או לא בכלל"
כהן-בנדיט, "דני האדום", היום חבר פרלמנט גרמני ופעיל סביבתי, טוען כי אם מאי 1968 לא היה מתחולל, אדם כסרקוזי לא יכול היום לעמוד כיום בראש צרפת. בדומה, לא היתה יכולה מועמדת כסגולן רויאל אם חד הורית לארבעה ילדים לרוץ לנשיאות. גם פילוסוף השמאל (ותומך סרקוזי) אנדרה גלוקסמן טוען: "סרקוזי היה אז בן 13, והוא אינו מבין כמה הוא חייב למהפכה המוסרית והרוחנית. ללא 68', גבר גרוש עם דם 'מעורב' (אמו של סרקוזי יהודייה) לא יכול היה להציב את כף רגלו בארמון האליזה".
בזכות אירועי 68', הפכה צרפת למתירנית וסובלנית יותר, וודאי שכלפי החיים הפרטיים של מנהיגיה. ב-2001, נבחר ראש העיר ההומוסקסואל הראשון של פריז, ברטרן דלנואה. סרקוזי התחתן בפעם השלישית בעת כהונתו, ואף אחד מהפוליטיקאים הצרפתים אינו נדרש להתפטר בגין רומן מחוץ לחיי הנישואין.
עם זאת, מדיניות הדיכוי של סרקוזי כלפי הצעירים (במיוחד בני מהגרים), מהגרים בלתי חוקיים ופושעים, רחוקה אלפי מילין מאחת הסיסמאות שאפיינו את מאי 1968: " Il est interdit d'interdire" - "אסור לאסור".
"כאשר מאבקיהם של הפועלים המערביים נגד האיגודים המקצועיים מדוכאים קודם כל על ידי האיגודים עצמם, וכאשר זרמים מרדניים של בני נוער פותחים במחאה ראשונית וגולמית (שהסירוב לפוליטיקה הישנה והממוקצעת, לאמנות ולחיי היומיום בכל זאת מובלע בה באורח בלתי אמצעי) לפנינו שני צדדיו של מאבק ספונטני חדש", כתב הפילוסוף הצרפתי גי דבור ב-1967 בספרו "חברת הראווה". דבור חזה את העתיד להתרחש, אבל כיום מאי 1968 הוא כבר היסטוריה. אולי בעתיד תפסיק צרפת להתנדנד בין שכחה לפולחן, ותזכור את התקופה ההיא כרגע גדול בהיסטוריה של אידיאליזם פוליטי קולקטיבי: כשההתנגדות למלחמה, האמונה בסולידריות, חגיגת החופש והחיפוש אחר צורות חדשות של תקשורת ויצירתיות גרמו לכך שהכול נראה אפשרי. בכפר גלובלי הדוגל במרדף בלתי פוסק אחר כסף ושררה, גם ניסיון לשינוי, כושל ככל שיהא, ראוי לכך.