דמעה אלטרנטיבית

אמרו לי אלטרנטיבי. אמרו לי אחר. חשבתי: הנה עוד כמה חבר'ה מנוכרים-מרדנים כאלו שחיכו לרגע בו ישמעו גם אותם. התבדיתי. הייתי ביקורתית ושיפוטית, ושוב חטאתי לחופש הביטוי. שבויה בפרדיגמות נושנות, מצאתי עצמי מפחדת שייקחו לנו את הטקס המסורתי. כי יש דברים שעוד יפה להם המסורת, חשבתי.

אבל אז עלו השאלות. מי זה לנו? מה לבני הדור השלישי, למשל, ולטקסיות המסורתית? הרי יש רבים מאיתנו (בני הדור השלישי), שחצו בוודאי כבר מזמן את גיל ה-30. הדור רביעי כבר מתחיל לזחול לכולנו מתחת לאף. ואיך נאמר להם? מה נספר? האם באמת יש דעה אחת הקובעת מהי הדרך הנכונה לזכור?

אז אולי בכל זאת טקס אחר כזה, שמתחברים אליו לא פחות ואולי אף יותר, שמדבר גם על כאבם של בני הדור השני. וגם על כאבם של יוצאי מדינות צפון אפריקה שחוו שואה. כן, היו גם כאלו. טקס שמאגד בתוכו גם את דבריה של שרה פון שוורצה היהודיה, שסביה הנוצרים היו בשורות החיילים הגרמנים. ולפתע תחושותיה ורגשות האשם הגדולים שגעשו בתוכה מופיעים בפני מאות הצופים בדמות דמעות. ולא פחות חשוב ומפתיע היתה גם מפונה מגוש קטיף, שהשוותה בין פינוי-גירוש המתנחלים מהגוש ובין, איך לומר זאת בעדינות, שואת יהודי אירופה.

וכך התקבצו להם עשרה דוברים, שונים, שברור שלא יימצאו בין שורות המיינסטרים, אך הם ייצגו אולי יותר מכל את העובדה שישראל בת ה-60 היא פסיפס. אמר לי פעם איש חכם: "לא תדעי אם זה טוב, לא תדעי אם זה רע, פשוט תדעי, זה מה שקרה". וכך, בין אם נאהב את הפסיפס הזה ובין אם לאו, הוא קיים.

עמית סגל, עיתונאי, טען שנוח לנו להיות קורבנות. גם עם הדעה הזאת אי אפשר להתווכח. זוהי גבורה: לצעוק אמירות כל כך שונות, שאינן בהכרח לוקחות לממלכתיות את מקומה, אך עדיין נאמרות. זוהי עדות לעוצמה. הנה אנחנו, היהודים, יכולים לעמוד בערב יום השואה גם בפני אחר שכואב לו לא פחות, להקשיב לו, להזיל איתו יחד דמעה.