לא שלנו? לא שואה

על קיר הכניסה למוזיאון השואה בוושינגטון חקוק באבן המשפט: "מי זוכר היום את שואת הארמנים?". המשפט לקוח מדבריו של אדולף היטלר לקציני הצבא הנאצי בתחילת המלחמה ההיא, כשנדרש לשאלה איך תתמודד גרמניה עם תגובת העולם לרצח העם שתבצע. ימים יגידו שהוא צדק. המדינה הטורקית המודרנית, ששליטיה הראשוניים ביצעו את רצח הארמנים לפני יותר מ-90 שנה, ממשיכה להכחיש בתוקף את קיום השואה הארמנית, ויוצאת למלחמת חורמה בכל גורם המכיר בה.

מאז החלו היחסים הדיפלומטיים עם טורקיה, נענו ממשלות ישראל באופן עקבי לדרישות השלטון הטורקי ושיתפו פעולה עם הכחשת השואה הארמנית. ספרי הלימוד של משרד החינוך מתייחסים לאירוע כאל "טבח" או "טרגדיה", סרט תיעודי בנושא נאסר לשידור בטלוויזיה הישראלית וביום העצמאות האחרון שונה, בלחץ שגרירות טורקיה, נוסח דבריה של ישראלית ארמנית שהדליקה משואה, כך שלא הוזכר בהם רצח העם. הגדיל לעשות שמעון פרס, כשבעת כהונתו כשר החוץ לא היסס להכחיש מפורשות את שואת הארמנים, ובראיון לעיתון טורקי ב-2001 אמר כי "הארמנים עברו טרגדיה, אבל לא ג'נוסייד".

כל זה לא הפריע למערכת החינוך הישראלית להחדיר לילדיה את המוטו על העולם ששתק. זה גם לא הפריע לרמטכ"ל אשכנזי לתהות אתמול על הרמפה באושוויץ מדוע האמריקאים לא עושים כלום נוכח הגרעין האירני, או לראש הממשלה להישבע שהכחשת שואה "לעולם לא תהא עוד". גם הנשיא המכחיש פרס לא הרגיש שלא בנוח לתהות ביד ושם "איך עמים אחרים עמדו מנגד". הם פשוט פעלו כמוני וכמוך, מר פרס.

אותם "עמים שעמדו מנגד" פעלו גם כפי שהציבור הישראלי וממשלותיו פעלו לנוכח רצח העם בקמבודיה בשנות ה-70, ברואנדה בשנות ה-90 או בדרפור בימים אלו ממש. זאת ועוד, ממשלת ישראל הנוכחית לא רק שאינה נוקפת אצבע לסייע לנטבחים בדרפור, אלא רודפת פליטים שנמלטים בעור שיניהם מהטבח ומסתננים בכוחותיהם האחרונים לישראל.

ראש הממשלה אולמרט כבר הכריז מלחמה על הפליטים, ומשטרת ההגירה אוספת אותם מרחובות תל אביב לפי הקריטריון היחיד של צבע העור. רק השבוע אישרה ועדת הכספים של הכנסת תקציב של כמעט חמישה מיליון שקלים ל"יחידה לטיפול במסתננים מאפריקה". רבים מאותם מסתננים, גם אם לא כולם, נמלטים על נפשם ממוות ודאי.

בשם האינטרסים הכלכליים והצבאיים של ישראל, ממשיכות ממשלותיה להכחיש את שואת הארמנים, להתעלם ממופעי רצח עם מחרידים, ולמנוע מקלט מדיני מפליטים שנמלטו על חייהם. בשם מדיניות חוץ רציונלית לכאורה, מדינת היהודים עומדת מנגד ושותקת לנוכח השמדה ורצח של חפים מפשע בשל זהותם האתנית, הדתית או הפוליטית בלבד. "לעולם לא עוד"? רק כל עוד מדובר ביהודים או בפגיעה באינטרסים של מדינת ישראל.

המדיניות השיטתית של ישראל להימנע מהתערבות מוסרית במשברי חוץ, ולהימנע מעימות עם מכחישי רצח העם הטורקים מרוקנת את כל פרויקט הנצחת השואה מהתוכן האוניברסלי שלו, ומהנחלת חשיבות קדושת החיים, וכבוד האדם וחירותו באשר הם. אחרי כל זה נשארת הנצחת השואה הדיאטטית עם המסר היחיד של צידוק קיום מדינת ישראל ושמירה על חוסנה הלאומי.