עד שנות השמונים אפשר היה להיעדר באחד במאי מבית הספר ומהעבודה, במקרה שהיית חדור בסנטימנטים סוציאליסטיים. היום הסמל המפואר של הסוציאליזם נראה מדולדל ומעוקר מתוכן. אמנם הוא עדיין חג לאומי בקובה ובסין, ובכל שנה נעצרים ברחבי העולם כמה מאות בני אדם בעצרות ובהפגנות שנערכות בו. אבל כמו הסוציאליזם, לאחד במאי קשה מאוד להתחרות עם חגי מכירות החיסול והצרכנות של המערב הקפיטליסטי.
אלא שהשנה כאילו נוצקה משמעות חדשה ליום הפועלים. המשבר בשווקי האשראי ובבורסות גרם לרבים השנה לחשוב על פיקוח ממשלתי על המשק כאלטרנטיבה להשתוללות של השוק החופשי. בחודשים האחרונים אנחנו עדים להופעת משבר אחר: העלייה הדרסטית במחירי מוצרי מזון בסיסיים. תוכנית המזון של האו"ם מתריעה מפני משבר מתמשך, רעב קשה שיוביל גם לאי יציבות פוליטית. בקמרון, במצרים, בפיליפינים ובמדינות רבות אחרות זו כבר מציאות.
עליית מחירי המזון היא תוצאה, במדה רבה, של אותו קפיטליזם דורסני, זה שמתנאה בתואר "השיטה הכלכלית האולטימטיבית". העליה הייתה מתרחשת, כך או כך, בשלב כלשהו, בגלל תאוות הבצע של השחקנים הגדולים בשווקים העולמיים. אלה הם בעלי ההון השולטים בתאגידי ענק, גופים "מקצועיים" שמתווים מדיניות וגורמים פוליטיים.
רעב ללא מחסור
אחרי ההיחלשות הגדולה של הסוציאליזם העולמי, בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים, התגבש מעין קונצנזוס סביב הליברליזציה של הכלכלה. קרן המטבע העולמית, הבנק העולמי, ארגון הסחר העולמי שינו את העולם, במיוחד את המדינות המתפתחות. תחת כותרות תמימות כמו "הורדת עלויות עבודה" ו"הפחתת החוב החיצוני", למעשה ריסקו המוסדות הללו נדבכים חשובים בכלכלות המקומיות בעולם השלישי.
הארגונים הכלכליים ניסו לתת מענה למצב אבסורדי: מצד אחד התאגידים, שבשמם הם פועלים למעשה, זקוקים לעבודה זולה. מצד שני, אותם תאגידים רוצים להרחיב את השווקים בהם הם מוכרים את תוצרתם והם זקוקים למדינות המתפתחות כקונות. במילים פשוטות, התאגידים מעסיקים עובדים בפרוטות, אבל עדיין רוצים שאותם עובדים יקנו את התוצרת שלהם.
כדי להצליח בכך, פגעו הגופים הכלכליים בשיתוף עם התאגידים בחקלאות המקומית ובייצור לצריכה מקומית של העולם השלישי. המגזרים הללו קטנו מאוד, חלק מהם החלו לייצר עבור החברות הזרות. נוצרו מצבים אבסורדיים, בהם מדינות באסיה קונות אורז מאמריקה, במחירים שכעת הולכים ומאמירים.
מדברים כעת על רעב מסוג חדש, "רעב ללא מחסור". סחורה קיימת על המדפים, ולמעשה יש אפילו עודף סחורה, אבל לאנשים אין כסף לרכוש אותה. מישל צ'וסודובסקי, כלכלן קנדי, זהיר באמצע שנות התשעים מ"רצח עם כלכלי" באמצעות המניפולציה המכוונת שעושים הגופים הכלכליים הגדולים לכלכלות המקומיות. כעת נראה שתחזיותיו לא היו מופרכות.
הפתרון: התערבות ממשלתית
חסידי הכלכלה הליברלית והשוק החופשי מדברים במונחים נייטרליים, כמו "כוחות שוק". מבחינתם, אין כוונת מכוון בהתרחשויות הכלכליות. אולם כשמעסיק מסרב להעניק תנאים נאותים לעובדיו כדי להגביר את הרווחים שלו, שם יש כוונת מכוון. אותה תאוות בצע שגורמת למעסיקים לשלם פרוטות אחראית לעליית מחירי המזון, ולא העלייה במחירי הדלק, שלכאורה היא גזרה משמים.
אפילו מרכיב הכוח העליון, העובדה שמספר אסונות הטבע התרבה באורח תלול, קשור לקפיטליזם ולסירוב של בעלי הון להגביל את פליטת גזי החממה. הנה כי כן, השיטה שהייתה אמורה להציל את העולם מרעב משום שהיא כל כך "טבעית", הורסת את הטבע ובד בבד גורמת לעוני ורעב.
כלכלנים מערביים אינם מציעים פתרונות ממשיים להגדלת הפערים ול"גלובליזציה של העוני", לפחות לא כאלה שתוצאותיהם נראות לעין. אבל ההמונים במצרים ובקמרון דורשים פתרונות כאלה. לא צריך להיות כלכלן כדי להבין שהפיתרון יבוא רק על ידי הגבלת כוחם הדורסני של התאגידים, חיזוק העבודה המאורגנת והגדלה של הייצור לצריכה מקומית. ממשלות שהפריטו, בלחץ הגופים הכלכליים, את רוב הנכסים הממשלתיים, יצטרכו להלאים אותם מחדש כדי שאפשר יהיה להשתמש ברווחיהם לטובת הציבור. בדיוק, אגב, כמו שעושה הוגו צ'אווז בוונצואלה, או לפחות אומר שהוא עושה.
גם בארה"ב רעבים
לאחרונה התבשרנו על גידול משמעותי של מקבלי תלושי מזון בארצות הברית. למעשה, מאז המשבר הכלכלי הגדול של שנות השלושים, לא נזקקו כל כך הרבה אמריקאים לתלושי מזון. המשבר הכלכלי העולמי לא יפגע רק בעולם השלישי. הוא פוגע, כבר כעת, בעולם כולו. בינתיים הוא לא מערער את היציבות השלטונית במערב, כפי שהוא עושה בעולם השלישי, אבל כאן המקום להזכיר שהאחד במאי, למרבה האירוניה, נולד דווקא בארצות הברית.
ב-1884 התקיימה בארצות הברית שביתת ענק באחד במאי שמטרתה קיצור יום העבודה, תקנה שעברה כחוק, שהמעסיקים לא התכוונו לכבד. באותם ימים הובילה השביתה להפיכת האחד במאי ליום של מחאה עולמית. העוצמה הסימבולית של היום אולי בדעיכה, אבל הוא בהחלט מוסיף להיות רלוונטי.