פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      איך התאהבתי באלוהים

      כל ההבנה הזאת באה מאוחר יותר, כאמור, בעקבות ובמהלך הטריפים. אני זוכר שיחה אחת שהיתה לי אי-שם בסוף שנות השישים בדירתו של הצייר והפילוסוף יואב בראל, שהתנסה בעצמו בחוויות האל.אס.די. אני זוכר שהרגשתי צורך ודחיפות לשאול את דעתו על איזושהי הסתכלות שהתחילה להתנסח אצלי, במהלך הטריפים, על מה שהגדרתי אז כ"סימטריות בטבע". זו היתה ראשית ההבנה.

      איך זה שהטבע סימטרי? שאלתי את עצמי ואת יואב בראל. איך זה שיש שתי אוזניים, שתי עיניים? איך זה שכותרות הפרחים מסודרות במעגל? כל זה הוא הוכחה לאלוהים, לא? שאלתי את בראל, או כך לפחות, בערך, נדמה לי, ששאלתי אותו. ולא לגמרי זכור לי אם השתמשתי בשם המפורש "אלוהים" או שהבעתי את דעתי על הפלא. איך זה שהכל סימטרי כל-כך?אני לא זוכר מה היתה תגובתו של בראל.

      מכאן , מנקודת הסימטריה בעולם, התפתחה המחשבה הפנימית הראשונה שלי בענייני אלוהים. ראיתי את אלוהים דרך מראה הסימטריה בעולם: הפרחים העגולים, החיות עגולות העיניים, הירח העגול, השמש העגולה ושאר הסימטריות. מי עשה את העיגול? מי סידר את הסימטריה?

      בסופה של שנת הטריפים ההיא, שנמשכה מיולי 69 עד יוני 70 (שאז התחתנתי ועברתי לגור בירושלים), הייתי כבר איש בשל למדי מבחינה רוחנית, גם אם הייתי אחוז עדיין בשקרים אישיים למיניהם (שנמסו והתפוררו והתנפצו מאוחר יותר) , אבל לפחות בכל הנוגע להבנות הבסיסיות של העולם כבר הייתי מגובש, אם גם הדברים הלכו והתפתחו, הלכו והוארו והובהרו במשך השנים: אלוהים הפך אצלי לוודאות (שלא הפסקתי לנסח אותה מאז), ולא הפסקתי להגות בתנ"ך יומם ולילה, והוא היה לספר התפילות ולבית הכנסת הפרטי היומיומי שלי יום יום ושעה שעה (כפי שהיה טבוע ומונח בנפשי עוד קודם, כאמור, אבל לא באותה עוצמה ולא באותה בהירות ומודעות).

      וכבר הבנתי שהנביאים (ולא אלתרמן ולא זך ולא אבידן ולא אליוט, כולם משוררים נפלאים כשלעצמם בשיאיהם) הם גדולי המשוררים שהיו מאז ומעולם, וחזונות אחרית הימים שלהם הם לא רק פסגת השירה העולמית, ששום דבר לא ישווה לה, אלא גם ממשות מופלאה בלי גבול שעוד תתגשם, בוודאות.

      כל זה הלך והתנסח, הלך והתבהר, לאורך עשרות השנים הבאות, שבהן כתבתי ופרסמתי כ-3,000 מאמרים בעיתונות וכ-150 שירים. במהלך אותן שנים עברתי כל מיני פאזות רוחניות: בין השאר, הייתי ממש חוזר בתשובה במשך כמה חודשים, הרבה לפני אורי זוהר (שאותו אגב הכרתי בתקופה מסויימת בחיי ואולי אף השפעתי כלשהו על עצם חזרתו בתשובה), עד שמאסתי בכל סוג החזרה בתשובה הזה והורדתי את הכיפה והתחלתי להתנסח מחדש בעניין המצוות בכלל ואלוהים בכלל והתנ"ך והעולם הזה והחיים והמוות והטוב והרע והדאווין של דארווין והטמטום של הוראת התנ"ך החילונית והאקאדמית הנוראה, באופן שבו היא נהוגה במערכת החינוך הממלכתית שלנו, והתנסחתי מחדש ביחס לישו ולמוחמד ולמשיח ולתחייה מן המתים והבנתי מחדש את פשר ההשראה המשוררית הדתית, מפנחס שדה עד יונה וולך, וחשבתי מחדש על משמעות חיינו בארץ הזאת, ומיהו יהודי, ולאן אנחנו הולכים, ולאן אנחנו צריכים ללכת. ועד כמה הרבנים טועים ועד כמה החילוניים טועים ועד כמה הרמב"ם טועה (לפעמים) ועד כמה התלמוד שגוי וטרחני (לפעמים), עם כל חוכמתו המבריקה, ועד כמה ספר הזוהר מייגע בחלקו, למרות כמה מדרשים היפים (בגלל עצם הנסיון המופרך להבין את אלוהים "מבפנים") ועוד ועוד. רק בתנ"ך אין טעות.

      אני יודע היטב שמי שלא חווה את החוויה האלוהית מבשרו יתקשה להפנים את הדברים ולהבין את הדברים באמת, עם כל פשטותם, למרות שאני מדבר דווקא בשם השכל, לא בשם החוויה. בעיני, מציאות אלוהים היא עניין שניתן להוכחה (ואני מנסה להוכיח אותו). בעיני, הדארוויניזם (שאין לו,אגב, שום הוכחה מדעית, וגם לא יכולה להיות לו, כפי שאני מבהיר בכמה מאמרים בספר) הוא טמטום שקשה ממש להאמין שמישהו בעל הגיון מינימלי יכול לאמץ אותו (והעובדה שרוב העולם המדעי מאמץ אותו היא בעיני הוכחה בדוקה לטימטומו של העולם).

      אבל אני יודע: מי שלא מאמין מלכתחילה אולי לא יבין מלכתחילה. בעיני, גם לא נכון האופן שבו מקיימים הדתיים את המצוות. ובעיני, ארץ ישראל העתידית צריכה להיות פתוחה לכל ציוני העולם, גם הלא-יהודים שבהם. "ק?יצ?ר", כמו שנוהגת הבת הקטנה שלי לומר, אני נגד הדתיים ונגד החילוניים, או ליתר דיוק: אני בעד כל אחד מהם באופן חלקי. וכן, יש לי תשובות משלי (המפורטות בספר הזה) על כל המוקשה: על הטוב והרע בעולם, על מראה אלוהים, על המצוות בימינו וכו' וכו'.

      ההבדל ביני לבין מי שלא מאמין באלוהים מתמצה כנראה בעיקר בתחושת הפלא שלי. מי שמאמין באלוהים, מתהלך בהרגשת פלא מתמדת בעולם. הוא רואה את אלוהים מבעד לכל פרח, לכל עץ, לכל ריח מופלא העולה מן הפרחים, מבעד למראות הברדלס והדוכיפת (איזה יצורים מדהימים ביופיים! מי ציייר אותם אם לא אלוהים? מי צייר את הרקפת אם לא אלוהים?). מי שלא רואה את זה, הולך בחושך. אבל מה אני יכול לעשות?

      (מתוך "מי צייר את הרקפת? – ספר לימודי אלוהים", סדרת יהדות כאן ועכשיו, ידיעות ספרים)