איך התאהבתי באלוהים

מתי התחלתי בעצם להאמין באלוהים? מתי התאהבתי לראשונה באלוהים, התאהבתי ממש, עד קצה הנפש? מתי בכלל הבנתי מה זה "לאהוב את אלוהים"? מתי הפך אלוהים להיות אצלי לוודאות מוחלטת, בעוד שקודם לא היה ממש ידוע לי ולא היה ממש נוכח בחיי הידועים לעצמי?

אני יודע בדיוק מתי התחיל התהליך: זה היה בטריפ של אל.אס.די שלקחתי עם המשורר החצי-גאון דוד אבידן ב-18 ביולי 1969 (תאריך הנסמך על מכתב שהשאיר לי אבידן על דלת ביתי יממה אחר-כך, והנושא את התאריך 19.7.69, ובו תביעה משעשעת וחריפה להחזר חוב בסך 17 וחצי לירות עבור חצי כדור האל.אס.די, חלקי במסע המשותף, שהתמהמהתי להחזיר).

הייתי אז בן עשרים וחצי בערך, אזרח (את השירות הצבאי שלי עשיתי מאוחר יותר, בין גיל 24 לגיל 27, לא חשוב עכשיו), ואבידן היה משוררי הנערץ באותן שנים. סוג של ידיד עריץ ומשורר אהוב בלי גבול ומורה שלא ברצונו וחונך רוחני. ולא היה מעריץ מוקסם ממני.

באותה שנה, 1969, הוציא אבידן בהוצאת "המאה השלושים" שלו את ספרו כפול השערים והשם - "שירים בלתי אפשריים" מן הצד האחד של הכריכה ו"דו"ח אישי על מסע אל.אס.די" מן הצד השני - שבו תיעד את דיבוריו הקטועים והמוקלטים לאורך מסע האל.אס.די שלו, שקדם בכשנה-שנתיים למסע האל.אס.די המשותף שלנו. אני זוכר עד היום בעל פה את שיר הפתיחה המבודח והמחורז של אבידן לאותו דו"ח. שיר שכותרתו הווירטואוזית , כדרכו של אבידן, היתה "שיר ילסדים" (ה-ל.ס.ד כבר בפנים, סע):

דוד אבידן/ש??יר י?ל?ס?ד?ים

דו?"ח? דו?"ח? דו?"ח? דו?"ח?
בדירה ביקר מ?דו?ח?
הוא ביקר ונעלם
אך מו?סמך, תו?קלט, תו?צלם

הו ח?ב?ל ח?ב?ל ח?ב?ל
על מדו?ח שהוכשל
שנקלע ל?ס?ת?מ?ד?יר?ה
ונכלא שם במגירה

זה היה בסביבות ארבע-ארבע-וחצי בבוקר, בדירתו הקטנה והמסובכת של אבידן ברח' שמשון הגיבור 11 בתל-אביב, ליד קופת חולים זמנהוף (כמה אופייני לאבידן, גיבור חולה, לגור ברח' שמשון הגיבור ליד קופת חולים זמנהוף), אליה הגענו מ"בר 24 שעות" בשרתון שבו ישבנו קודם, ושם סיכמנו לקחת יחד את הטריפ ההוא, כדור כחול-שחור, שנחצה לשניים. כעבור חצי שעה ללקיחת החצי שלי, נפתחו לפני השמים וראיתי מראות אלוהים. עדיין לא ניסחתי את זה ככה לעצמי, אבל ריחפתי במחוזות של אושר שמיימי , שמעולם לא ידעתי קודם ולא שיערתי את קיומם, כשכל החוויה הייתה מעורבת בראשיתה בסוג של אי-הבנה ובהלה.

זה התחיל בישיבה על הספה סמוך לחלון, בזריחה שהתחילה לקרות, ואני כאילו נעתי בתוך שרוול הזוהר האינסופי הזה או שטבעתי עם עיני בתוך האור האדום הגדול של הזריחה ("טבעתי באור/שכחתי את שמי" * – זלדה). משהו כזה בערך, אני לא בדיוק זוכר את הצבעוניות המדוייקת ואת סוג ההזיה, אבל אני יודע שתודעתי ריחפה בתוך איזה מימד נוסף, מופלא. וכן, הייתי גם מבוהל. הקמתי את עצמי מן הספה ומן החלון אל החדר הקטן, עמוס הספרים והניירות ומכונת הכתיבה והבלגן של אבידן.

ובתוך כל זה, אבידן עצמו (שסוכך עלי והגן עלי בעצם קיומו המופלא, הנערץ, אחרת אולי הייתי הולך לאיבוד), ואני שנע בין הרגשת אושר קסומה לגמרי מצד אחד ואיזשהו פחד שאני מאבד את השפיות מצד שני. אני זוכר ששאלתי את עצמי כמה שאלות לצורך וידוא השפיות שלי: איך קוראים לך? שאלתי את עצמי. מנחם. כמה זה אחד ועוד אחד? שניים. אוקיי, אני שפוי, אמרתי לעצמי, ושמחת עליצות גדולה, מין רשות לאושר, הציפה אותי, לצד המראות שקיבלו עומק אינסופי וכמו ראיתי אותם לראשונה בחיי (את הכל בעצם ראיתי כמו לראשונה באותו טריפ).

קשה מאוד להגדיר את טעם המראות ואת סוג ההרגשה, כאילו נעתי כאסטרונאוט בתוך העולם הזה. אין גם טעם לפרט את דימויי האושר הפרטיים שלי בתוך המסע ההוא. גם אינני זוכר אותם בדיוק. זה תמיד אותו אושר (כשזה אושר) גם כשדימויי האושר מתחלפים. לא חשוב אם האושר מיתדמה או מצטייר או מיתרגם בנפש לצורת כרי משי סיאמיים או מראה אישה יפהפייה או "שדות תות לנצח" או "לוסי ברקיע היהלומים" של הביטלס, או כל דימוי אושר אחר (למשל, "והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה"). האושר הוא אותו אושר. רק תמונותיו ודימוייו מתחלפים.

גם לא אצליח להבהיר את התחושה למי שלא חווה אותה. אגיד רק כי בחיים הרגילים אנחנו לא ממש רואים את המראות. כלומר, אנחנו שקועים בעצמנו, כמו קרחון ששמונה תשיעיות שלו מתחת למים ורק אחת מעל למים - אנחנו נתונים לטרדותינו, לזכרונותינו, לעלבונות חיינו שנאספו, וכל אלה הם הסתר הפנים בינינו לבין המציאות, והנה פתאום מוסר הלוט, ואנחנו רואים באור חדש את המראות: את הכלנית, את האנשים והנשים, את הרחובות, את הבתים והכל הוא תיאטרון בל-ייאמן, כאילו הגענו מכוכב אחר לכוכב הארץ.

חוויות דתיות ומיסטיות במסע אל.אס.די הן דבר נפוץ (והמילה "אל" אולי רומזת על כך, אם מותר לשחק במיסטיקה). ולמי שיגיד: רגע, חומר שהכנסת דרך הפה גרם לך למהפך רוחני מוחלט? אתה לא מתבייש? להשתמש באמצעים חיצוניים, מחוץ לך? אני אזכיר לו שאדם וחווה אכלו מפרי עץ הדעת ונפקחו עיניהם. אני גם אזכיר לו שיחזקאל אכל מגילה עפה, כתובה פנים ואחור (לפעמים, אגב, טבליות האל.אס.די הן פיסות נייר זעירות טבולות בחומר, ולעתים הן אף כתובות או מצויירות). אז אם אדם וחווה יכולים לפקוח את עיניהם והנביא להתנבא בעקבות אכילת משהו, גם אני יכול.

על כל פנים, מסע האל.אס.די ההוא היה ללא ספק השבר הסורי-אפריקאי שלי, המפץ הגדול, הלידה מחדש, אבל הדברים עדיין לא תורגמו אז, בטריפ הראשון, לענייני אלוהים, כאילו מישהו הוטל אל חוויה שמיימית וחזר לארץ, ועדיין לא הסביר לעצמו מה הוא ראה. רק התחושה האלוהית נשארה טבועה בנפשו ובבשרו, ולאט לאט, במשך הימים והחודשים והשנים שאחר-כך, הפכה להבנות.

זה היה תהליך מחשבתי ורגשי ארוך, שנמשך והתבסס קודם כל לאורך כמה עשרות טריפים נוספים שלקחתי בשנים 69-70. אני זוכר שכתבתי אז בין השאר כמה שורות שמתארות את המהפך שעברתי (אז גם שיניתי את שמי מ"בראון" ל"בן").

אני זוכר את השורות הראשונות של אותו שיר, שלא שמרתי אותו ולא פרסמתי אותו: "בתהליך ממושך של זיכוך פנימי/ הגיע מנחם בראון לזוך ריגעי/שנמשך כמה שעות, כמה ימים / עד שנעכר כמי גשמים" (כי זה מה שקורה בטריפ: אתה מזדכך למשך כמה ימים ואחר-כך הולך ומתעכר מתוקף המציאות). ובהמשך: "אז החליף את שמו מ'בראון' ל'בן'". אני לא זוכר מה ההמשך ("וזהו סוף הזיכרון", כפי שנאמר בשיר הילדים ההוא מתוך אלבומי הזיכרון שלנו).

במהלך הטריפים ההם ולאחריהם הלכתי והבנתי את עצמי, ואת עצמי ביחס לעולם, ואת העולם, ואת אלוהים בעולם, ואת התנ"ך, כמובן, המואר לנצח, שבו התאהבתי, באופן לא לגמרי מודע, או לא מודע בכלל, עוד בגיל שבע, כשהתחלנו ללמוד בכיתה ב' את בראשית, והמלים הראשונות (וגם כל מה שבא אחריהן) הקסימו אותי בלי גבול: "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ".

אני זוכר שאור חג קורן, אלוהי, הציף אותי ואת הכיתה כששמעתי או קראתי לראשונה, נרעד, את המלים האלה. ש?מה בעצם התחילה ראשית ההתוודעות שלי לאלוהים, אם גם עדיין באופן לגמרי בלתי ידוע לעצמי, בבחינת "יופיה אינו ידוע" (נתן זך: "יופיה אינו ידוע/ - - /ולי אסור לומר זאת לעצמי אפילו"*).

ועדיין, כל זה התקיים אצלי אז דרך התנ"ך בלבד. עדיין לא בהסתכלות ישירה על אלוהים בעולם, עדיין לא דרך כל הדברים שברא: עוד לא ראיתי את אלוהים, כפי שאני רואה אותו היום (כשאני נותן את דעתי), יום יום ושעה שעה, ושנייה שנייה, דרך כל מעשי אלוהים: דרך הים והשמים, דרך הפרחים, דרך החיות, דרך האנשים והנשים, דרך כל סיפור הטוב והרע. דרך הכל. איך שרה (וכתבה) אתי אנקרי, אחת המשוררות-זמרות הגדולות שלנו: "מלך נורא ונפלא עד אין קץ/ניבט מכל פרח כל ילד ועץ".

מתוך "מי צייר את הרקפת? – ספר לימודי אלוהים", שראה אור באחרונה בסדרת יהדות כאן ועכשיו, ידיעות ספרים.