אל עצמי

הייתה לי הזכות ללמד מדיטציית ויפאסנה כ-30 שנה במערב ו-32 שנה בהודו. אבל אינני מכנה את עצמי מורה לויפאסנה, אלא מורה דהרמה ("דרך"). אחרי למעלה מ-700 קורסי ויפאסנה שהעברתי כמורה דהרמה, אני חושב שיש לתת דגש על הדהרמה כולה ולא רק על הויפאסנה, שהיא אמנם חלק חשוב ממנה - אך אינה הכל.

המלה ויפאסנה הפכה להיות מזוהה מידי עם כל מיני שיטות וטכניקות והתרחקה ממשמעותה המקורית, שהיא "תובנה". לויפאסנה לא היה קשר ממשי, מבחינתו של הבודהה, עם טכניקה כלשהי של מדיטציה. רק במערב החלו לתפוש את הויפאסנה כסוג מסוים של מדיטציה. עם זאת, כל זה לא שולל את הויפאסנה כקורס מדיטציה וככלי יעיל, בריא ומאתגר.

ככל הנראה, השתתפו עד כה בקורסי מדיטציה במערב במהלך 30 השנים האחרונות בין כמה מאות אלפים לשלושה מליון אנשים. קורסים אלה ממשיכים להיות אבני דרך משמעותיות בחייהם ובטרנספורמציה שבחייהם. הויפאסנה משנה חיים בצורה משמעותית ומאפשרת את פתיחת הלב, הבהרת התודעה וראיית המציאות. היא מאפשרת חופש מאי נחת, ממצוקה ומסבל.

הרקע לכל תרגולי הויפאסנה נשען על דרשת הבודהה "תשומת לב למודעות". דרשה זו עוסקת בהתמקדות ובתשומת לב לגוף, לרגשות, למחשבות ולמצבי תודעה שונים. למורים שונים של ויפאסנה יש דרכים ופרשנויות משלהם להעברת הקורס, החומר וההנחיות לתרגולו.

בכל המקרים, מדיטציית הויפאסנה מפתחת את הכושר לשבת בשקט, להישאר יציבים עם הנשימה, להתבונן בשלווה על עלייתם ודעיכתם של רגשות, כאבים ומחשבות. באמצעות המדיטציה מתפתח כוח הריכוז המדיטטיבי, ניתן להגיע לרמות העדינות יותר של החיים הנפשיים וללמוד לשהות בהם במצב של חופש וקבלה.

מדיטציית ויפאסנה היא תרגול רב ערך כשלעצמו, אבל מחוייבותם של המורים היא להראות למתרגלים את העומק והרוחב של תובנות הדהרמה (הדרך הבודהיסטית). תובנות אלו נוגעות לעומק בסוגיות של זיקת הגומלין בינינו לבין העולם ובמוסר על היבטיו העמוקים ביותר. תובנות אלו והדרך לתרגולן באות לידי ביטוי בדרך הבודהיסטית (הדהרמה) המתמקדת במוסר, חוכמה וריכוז.

לימוד מדיטציית ויפאסנה במטרה להקל על מתח, כאב ושאר בעיות אישיות הוא יישום חשוב של הדהרמה, אך חבל יהיה אם יקרה לויפאסנה מה שקרה ליוגה במערב. היוגה הפכה למערכת של תרגילי כושר ובריאות ללא התייחסות למימד הרוחני והמוסרי ממנו היא נובעת במקור.

תרגול הויפאסנה מומלץ על ידי הבודהה כחלק מהדרך האישית לחופש ולשחרור ממצוקה, אבל לא כדרך עצמה. הישיבה על כרית המדיטציה היא חקירה יפה ועמוקה אל העצמי ואל חוסר העצמי, אבל מה קורה בשאר החיים שלנו? דיאטה נכונה, תרגילים גופניים, צניעות בדרך החיים ובבזבוז המשאבים של כדור הארץ, יחסים אמיתיים עם משפחתנו וחברינו, מגע עם הטבע - כל אלה ראויים לתשומת הלב המלאה שלנו.

בתקופתנו, חשוב שהדהרמה תחקור את המציאות היומיומית, במקום להשקיע בלימוד המסורות, הטכניקות והעבר הדתי. האמונה שתרגול הויפאסנה בלבד יוביל להארה (הפסקת המצוקה) היא אשליה. ללא תשומת לב לחיים כולם ולסובב אותנו - נחטא לאמת של הדהרמה וגם לא נשיג את מטרתנו.

אחרי 30 שנות הוראת הויפאסנה, אני יכול לטעון שזו מסורת עוצמתית, אפקטיבית וטרנספורמטיבית. כדי לממש דרך זו, חשוב מאוד שכל מי שלומד ומלמד ויפאסנה יתרגל ויתייחס אליה כחלק מחיי היומיום ויהפוך אותה לכלי יישומי בדיאלוג בינו לבין עצמו ובכל מערכת יחסים בחייו.

כריסטופר טיטמוס, מבכירי מורי הדהרמה במערב ומחברם של ספרי הדרכה רוחניים רבים, מגיע לישראל בין התאריכים 27-29 באפריל, להנחות מספר מפגשים במסגרת עמותת "תובנה".