שחרור נעים

מאז ומתמיד נחשבתי למורה רוחני שנוי במחלוקת. למה? כי אני אומר לאנשים שיש מה לעשות! תמיד אמרתי למחפשים שהגיעו אליי כדי לשמוע את החדשות הטובות לגבי שחרור כאן ועכשיו, שאם הם רוצים להיות חופשיים, עליהם לעשות הרבה. ובימינו יש חוגים בהם כל דיבור על עשייה כמוהו כחילול הקודש. מהות ההארה אמורה להיות הוויה, לא עשייה!

"התעוררו!" מכריזים מורים להארה. "אתם שקועים בזרם הזמן וההתהוות, משוכנעים כי ישנו אני העושה כך ואחרת. זהו עצם הבעיה. התעוררו והכירו בכך שרק ההוויה קיימת - לא רק שאין עושה, אלא גם אין מה לעשות מלבד להכיר באמת הזו, שהיא פשוטה ועם זאת מוחלטת. נוחו לנצח בהוויה והיו חופשיים".

אך מורים אלו שקועים בעבר הקדום. מאז סוף שנות ה-60, כשמאות אלפים מאיתנו גילו את ההארה, אנחנו שומעים את הפזמון החוזר הזה: היו כאן עכשיו, היו כאן עכשיו, היו כאן עכשיו! פשוט היו. אלוהים פשוט קיים - אתם לא תופשים את זה? בסדר, אז היו כמה מאיתנו שתפשו את זה...ואז מה? אה כן, אני זוכר - רק הי?ה. בסדר - אני הווה... כל מה שאני צריך לעשות זה להישאר כאן ולנוח ולוודא שאני לא חושב יותר מידי או דואג יותר מידי בנוגע לעבר או לעתיד, ואם אני בר-מזל, אולי אוכל פשוט להיות עוד קצת.

אבל חכו רגע! אני כבר עושה זאת שנים על גבי שנים, אז למה משהו בתוכי מתחיל להרגיש חנוק מכל ההוויה הזאת? אה כן, זה בטח האגו שלי שמתעורר שוב ורוצה לגנוב את ההצגה. נוחו בהוויה, נוחו בהוויה, נוחו בהוויה. אבל חכו רגע! זה לא רק האגו שלי, אותו ממזר מסוכן, נרקיסיסטי, שקוע בעצמו. באמת יש משהו בתוכי ששואף לא רק להיות (מה שאנחנו כבר ממילא, נכון? הרי זה המצב המואר), אלא גם לעשות - להשתתף באופן מודע בתהליך החיים, לתרום באופן פעיל. גם זו האמת, לא?

בראשית היה לא-כלום (הוויה), אחר כך היה משהו (התהוו?ת). אנחנו שניהם - הוויה וגם התהוות, משהו וגם לא-כלום, גשמי וגם לא-גשמי, חומר וגם ריקנות, אנושי וגם אלוהי, נכון? האם זו אינה התמונה השלמה? כלומר, ללא היקום הגשמי שעולמנו המטורף הוא חלק ממנו, ללא כל עשייה והתהוות, הייתה ההוויה אינסופית לבדה משעממת למדי, נכון? בלי כל פעילות או חיים.

מנוחה באין-סוף, בנירוונה, היא שקטה למדי. אולי שקטה מידי, אם אין אף אחד לדבר איתו מלבד עצמנו... לדבר על מה? טוב, על כלום... כי לא קרה משהו שאפשר לדבר עליו. לכן נוצרנו, כדי להחיות את האני שלנו. לכן קמנו על הרגליים, כדי שנוכל להשתתף באופן פעיל בהתהוות שלנו עצמנו. התהוות למה? התהוות ליקום כולו! אבל אופס, אחרי שעשינו זאת שכחנו מי אנחנו – שכחנו את שורשינו, כביכול.

הלכנו לאיבוד בהתהוות. שכחנו שאנחנו תמיד כבר חופשיים, מושלמים, מלאים ושלמים. הלכנו לאיבוד בהצגה. אז התחלנו לחפש את עצמנו ומצאנו אותו (היו כאן עכשיו,זוכרים?). אבל עם זאת, נראה ששכחנו שאנחנו לעולם לא נפרדים מהיקום, מזרם הזמן, מהתהוות, מהעולם.

אנו גם זה, באופן מלא ושלם. אנו כל זה, ובאותו הזמן אנחנו גם חופשיים מכל זה. רבים מידי מאיתנו שננשכו על ידי חיידק ההארה (אז, בעבר הקדום), שכחו שאנחנו העולם, גם אם אנחנו חופשיים ממנו. אנחנו יוצרים את העולם, כי איננו נפרדים מהבורא או מתהליך הבריאה.

אז מהי משמעותה של הארה היום? מהי הארה במאה ה-21? זו הארה אבולוציונית! היו כאן ועכשיו? כמובן, אבל גם עשו כאן עכשיו. הכירו באני שלכם, הלא-גשמי והחופשי מטבעו, כתשתית ההוויה, ובו זמנית הכירו בכך שאתם מגלמים את גופו המתפתח ללא הרף של היקום, שהופך יותר ויותר מודע לעצמו כהוויה וגם כהתהוות. מהי הארה במאה ה-21? השתתפות חסרת-אגו, מודעת עמוקות ונלהבת מאוד בתהליך החיים, החופשייה לנצח מהיצמדות ונחה לעד בהוויה.

אז מה החידוש בכך? אם לדייק, החלק האבולוציוני. בעבר, מהות ההארה הייתה ההוויה, להיות ברגע זה, חופשי מהיצמדות. לעתים נאמר לנו לחבוק את עולם העשייה, אך רק על מנת להשתמש בו לצורך השגת השחרור שלנו.

אבל הארה אבולוציונית קוראת להשתתפות חפה מאגו בתהליך החיים למען התפתחות התודעה עצמה. כולנו דרושים נואשות, ברגע זה, לשם מה? כדי להתעורר באמת, כדי להפוך למוארים, כדי שנוכל להשתתף בתהליך החיים כנשמות משוחררות.

מהי המטרה של חוויית ההתגלמות בגוף? המטרה היא שנוכל סוף סוף להתמסר לחלוטין לתהליך החיים – לאבולוציה מודעת, כך שנוכל להשפיע באמת על העולם המטורף, המפוצל והמיוסר הזה. כן, הארה במאה ה-21 קוראת לכולנו להשתתף בלב שלם למען כולם, למען העצמת החיים באשר הם, ברגע זה, כישויות משוחררות. כן, האני האמיתי שלנו זקוק לכולנו נואשות.