בימים האחרונים מתרבים הדיווחים על לחצים המופעלים על הילרי קלינטון לפרוש מן המרוץ על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לטובת המועמד ברק אובמה. זה החל עוד לפני המאבק החשוב במדינת פנסילבניה, שהסתיים בניצחון לא משמעותי שלה. מניין נובע הלחץ הזה במדינה המאמינה בערך של "להיאבק עד הסוף"? ומנין הביטחון כי הפסדה של קלינטון ודאי ולכן עדיף למפלגה הדמוקרטית לאחד כוחות סביב מועמדותו של אובמה ולהיאבק כנגד המועמד הרפובליקני ג'ון מקיין? יותר מזה: איך ניתן להסביר את השחיקה של היתרון שהיה לקלינטון, מסביבות ה-20% לניצחון באחוזים בודדים?
הנתונים הללו מעוררי תמיהה במיוחד משום שלקלינטון יש את כל המרכיבים להיות המועמדת הדמוקרטית המובילה. היא פוליטיקאית מנוסה מזה שנים רבות; היא מייצגת את ההתנגדות לעירק ולמדיניותו של בוש; היא בעלת ניסיון רב בארגון, בעלת ניסיון רב בסנאט וכבר צברה שמונה שנות ניסיון "בתוך" הבית הלבן. ובכל זאת, כדברי גלוריה סטיינהם, עיתונאית פמיניסטית מובילה, אובמה נתפש ככוח מאחד בקרב בני הגזע שלו, בעוד קלינטון נחשבת לכוח המעורר מחלוקת בקרב בנות מינה (הסקרים מראים כי נשים צעירות נוהרות אחרי אובמה ואילו המבוגרות אחרי קלינטון).
אפילו בשבוע רע מבחינתו של אובמה, במהלכו נרשמו לחובתו פליטות פה כגון "תושבי הערים הקטנות הם מרירים (כלכלית) ומוצאים מפלט בדת ובנשק," הוא ממשיך להוביל אפילו בקרב המצביעים המסורתיים וה"טבעיים" של קלינטון מעמד הפועלים וציבור הנשים. כך הולכת ונעלמת התמיכה בקלינטון גם בקרב "סלבריטאי על" אמריקנים, כגון משפחת קנדי הכריזמטית או כוכב הרוק ברוס ספרינגסטין, אשר הודיעו זה מכבר על תמיכתם באובמה.
יש מי שיטענו כי אובמה כריזמטי, צעיר ומלא להט אידיאולוגי וכי קלינטון, לעומתו, נטולת כריזמה וקלישאתית. יש מי שיטענו כי היא מזוהה מדי עם בעלה וכי זה פועל לרעתה (כפי שיעיד הכינוי "בילרי" שדבק בה ומעיד על כך שמי שיבחר בה יקבל גם את בעלה ביל).
אפשר כמובן לטעון שזהו מאבק שההכרעה לגביו איננה פשוטה. שכן, זוהי בחירה בין גבר אפרו-אמריקאי שהגיע רחוק בפוליטיקה האמריקאית ומייצג דור חדש וצעיר, לבין האשה הראשונה אשר הגיעה לעמדה כה בכירה ומייצגת קבוצה מופלית. אבל איך שלא נהפוך בעובדות, קשה להתעלם מרוח האפליה המגדרית המנשבת מעל חודשי הפריימריז הארוכים של המפלגה הדמוקרטית ובעורפה של קלינטון.
במאמר שהתפרסם בניו-יורק טיימס בינואר 2008, התייחסה גלוריה סטיינהם אל ארצות הברית כאל "מדינה בעלת מודעות גזעית" אך טענה כי דווקא המגדר, ולא הגזע, הוא הכוח המגביל העיקרי בחיים האמריקאים. אני ארשה לעצמי להפגין פחות "תקינות פוליטית" ולטעון כי הרמת הגבה לגבי מצבה של קלינטון בסקרים נובעת אצלי מתוך היכרות עם הציבור האמריקאי כבעל מסורת גזענית עמוקה, ומכאן פליאתי על כך שכפי שנראה כרגע, האמריקאים בכל זאת יבחרו כמועמד לנשיאות באפרו-אמריקאי עוד לפני שיבחרו באשה, על אף העובדה שהיא לבנה. כנראה משום שבאמריקה של ראשית האלף השלישי האפליה המגדרית היא עמוקה ומושרשת יותר מזו הגזענית.
עולם של החלטות קשות ושחיתות
ובעצם, על מה הפליאה הרבה? אם נפנה אל ההיסטוריה האמריקאית ניווכח כי גברים שחורים קיבלו את זכות הבחירה כחצי מאה לפני נשים אמריקאיות (1870 לעומת 1920), ושבאופן עקבי נשים הן האחרונות ליהנות מפירות של שינויים חברתיים. יתר על כן, נשים אמנם קיבלו את זכות הבחירה לפני כמעט מאה שנה, אך מה שלא השתנה בחברה האמריקאית הן התפישות לגבי נשיות וגבריות, ובמיוחד לגבי נשים ופוליטיקה.
הספרות המחקרית, העוסקת באינטגרציה פוליטית של קבוצות שהיו בעבר מחוץ למערכת הפוליטית, הראתה כי השתלבותה של קבוצת מיעוט בפוליטיקה היא תהליך קשה וארוך הדורש שינוי תרבותי. תופעה זו מקבלת משנה תוקף במצב שבו קבוצה חדשה, המוגדרת על ידי מאפיינים כמו גזע, אתניות או מגדר, משתלבת עם קבוצות אחרות במערכת הפוליטית כחברה שווה. במלים אחרות, כשקבוצה מורשה בפעם הראשונה לקחת חלק בשלטון הרי שמשמעותה וחשיבותה הן לעצמה והן לאחרים חייבת להשתנות.
נכון להיום נראה כי בכל מה שקשור לנשים ופוליטיקה זה לא קרה. הפוליטיקה האמריקאית עדיין מאופיינת בערכים הנתפשים כמנוגדים להגדרת הנשיות זהו עולם תחרותי, קשוח, אגרסיבי, כוחני, עצמאי ורציונלי. עולם של החלטות קשות ושל שחיתות. ואילו נשים עדיין ממשיכות להיתפס במשמעות המסורתית של המושג - כרכות, רגשיות, מטפלות ונותנות שרות. ומאחר שמקומה של האשה נתפס בתחום הפרטי של המשפחה (בניגוד לתחום הציבורי של הפוליטיקה) הרי שחשיבותה ומשמעותה נובעים מתפקידיה ופעילויותיה הפרטיים.
זאת ועוד, גם אשה הפועלת בתחום הציבורי של הפוליטיקה עדיין ממשיכה להישפט על פי הערכים של התחום הפרטי. מכאן, שכדי לבחור באשה למוסד הנשיאות יש לשנות תפישות לגבי תפקידיה החברתיים. כל עוד החברה ממשיכה לראות בנשים את האחראיות העיקריות לטיפול בבית ובילדים, וכמי שמובלות על ידי רגשותיהן ולא על ידי שכלן, הציבור יתקשה לבחור באשה לעמוד בראש המוסד החזק במדינה, מי שמתוקף תפקידה תהיה למפקדת העליונה של הצבא האמריקאי, במיוחד בתקופה שבה הוא שקוע עמוק במלחמה עקובה מדם בעירק.
אם נפנה מבטנו לעבר אירופה, לעומת זאת, נראה כי בעשור האחרון התרחש שינוי דרמטי ביחסים שבין הנשים לבין המדינה, ובחלק גדול מן הפרלמנטים והממשלות באירופה מחזיקות נשים בלמעלה ממחצית המושבים. לעומת אירופה, אם כן, ארצות הברית נשארה שמרנית במיוחד וכפי שזה נראה כמה שעות לאחר סגירת הקלפיות בעוד יום של "פריימריז גורליים" במפלגה הדמוקרטית, הציבור האמריקאי התומך במפלגה זו ונחשב לליברלי ביותר בארצות הברית, מוסיף לשמור על סיכוייו של המועמד האפרו-אמריקאי לזכות במינוי המפלגה לנשיאות על חשבונה של המועמדת.
אם נמשיך בלוגיקה הזו סביר להניח שבנובמבר הבא נראה בבית הלבן שוב גבר לבן ומבוגר, גם אם הוא ממשיך דרכו של מי שנחשב לנשיא כושל ובלתי פופולרי, עוד לפני שנראה בבית הלבן נשיא אפרו-אמריקאי.
ד"ר רות ברזילי-לומברוזו היא ראש החטיבה ללימודי נשים ומיגדר במכללה האקדמית עמק יזרעאל