תוך כמה דקות מרגע שקניתי נגן שירים, ראיתי איך מתרוקנת לה ספריית הדיסקים היישר אל תוך מכשיר קטן. ככה זה בימינו, דברים שתפסו פעם 4 חדרים תופסים היום מכשיר גמדי יותר מעופר שכטר.
תוך כדי המעבר, ניסיתי להבין למה עדיין טורחים לייצר דיסקים: הרי ממש כמו אבי ביטר - מדובר בדבר מגושם ומיושן שתופס מקום ואף אחד כבר לא רוצה לשמוע. למה חנויות המוזיקה לא מחלקות כרטיסי זיכרון/ USB או כל המצאה טכנולוגית אחרת שתופסת הרבה פחות מקום? בקצב הזה עוד יחזרו לעשות תקליטים.
אלא שאז נזכרתי שתמונה אחת שווה אלף מילים: מספיק לנו לפעמים לראות את העטיפה של הדיסק ולהתאהב בו ישר. מלבד זאת ,כל מהות הדיסק, מהעטיפה ועד החוברת, מראים על השקעה ועל הסגנון ועושה לנו חשק אוטומטי להוציא את הדיסקמן ולשמוע עד שנמאס.
אז נכון שאנחנו לא מסתובבים כבר עם דיסקמן, ונכון שהמארז של הדיסקים משמש אותנו להריגת ג'וקים, אבל מי מסוגל לזרוק את זה? רבותיי, דיסקים זה ה- דבר. ומי שלא מסכים, שישים אוזניות ולא ישמע.
זוכרים מתי בפעם האחרונה קניתם דיסק? זוכרים את הפעם הראשונה שקניתם דיסק? בואו לספר לנו על זה ולהכריע: דיסקים - חם או סתם?