ישראל משתתפת מאז שנת 1997 במדד השחיתות העולמי. תחילה התיישבה במקום ה-15 המכובד, אבל הרבה מים זרמו מאז בירקון, מזוהמים בעיקר, ובכל דירוג מעודכן הלכנו והידרדרנו. משנת 2001 ואילך צנחה ישראל למקום ה-34. כנראה שזה היה קשור במשהו לאי היווני של שרון, למעילה של הירשזון, לבנק הלאומי של אולמרט, לחדרי המלון של נעמי בלומנטל והיד, לצער כולנו, עוד נטויה.
כיום, כאשר פוליטיקאי נחשד בשחיתות, איש אינו מניד עפעף. כשמוגש נגדו כתב אישום הוא נשאר בכיסאו ודורש שיחכו לפסק הדין. משזה מגיע, לא מתלווה אליו הודאה באשמה אלא ביקורת על המערכת המשפטית, ותביעה להמתין לגזר הדין, לקביעת הקלון, אם יהיה כזה או לא. גם כשאיש ציבור שנתפס בקלקלתו ברבים הוא אינו מוצא לנכון לפרוש מהחיים הפוליטיים.
חבר הכנסת שלמה בניזרי הורשע לפני כשבועיים בעבירות של שוחד, הפרת אמונים וקשירת קשר לביצוע פשע. הוא לא חשב אפילו לקיים את הבטחת המפלגה משלב הגשת כתב האישום נגדו, כי יתפטר במידה ויורשע. בדרך כלל זהו השלב בו מועלית באוב התפטרותו של ראש הממשלה ז"ל יצחק רבין, בעקבות חשיפת חשבון הדולרים של אשתו. האם זהו מנהג שעבר זמנו בפוליטיקה של ימינו? לאו דוקא: החודש הודיע ראש ממשלת אירלנד ב-11 השנים האחרונות, ברטי אהרן, על התפטרות בעקבות חשדות לשחיתות. ואיזה סוג של שחיתות? תרומות לא חוקיות. אהרן ממשיך לטעון לחפותו, אך הבהיר כי "מדובר בהחלטה אישית. לא אאפשר לנושאים הנוגעים לי באופן אישי לשלוט בעם ובגוף הפוליטי".
ואולי אלו רק האשמות פזיזות?
יש מי שמסרב להתרגש מהפרסומים ההולכים ומתרבים אודות אנשי ציבור שעושים בקופה הציבורית כבחשבון בנק פרטי. זהו לא אחר מאשר נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר. את האצבע המאשימה מפנה פישר דווקא לעבר התקשורת ורשויות החוק.
"אני לא חושב שאנחנו מדינה מושחתת במיוחד", אמר פישר לפני כשנה בראיון לדה מארקר. "יש המון חקירות שמתחילות, אך אין הרבה הרשעות. אנחנו רצים להאשים אנשים. המערכת מגיעה מהר מאוד להאשמות. הרושם שלי הוא שאין כאן רמת שחיתות מיוחדת. מבחינת הרעש שאנחנו עושים בקשר לשחיתות אנחנו במקום גבוה, אך מבחינת מה שקורה בסוף, המצב לא כל כך נורא".
את אריה אבנרי הפרשנות הזו מקוממת. אבנרי, עיתונאי ותיק ויו"ר עמותת "אומץ" למלחמה בשחיתות, אומר כי "השחיתות מדינה שפושה בכל מקום, בממשלה, בכנסת, בארגונים ציבוריים וגם בתקשורת. המצב איום ונורא. השוחד היא התופעה המסוכנת ביותר מכולן, והיא נעשית בשלל דרכים, חלקן גלויות וחלקן סמויות".
"אני מכיר את מדד השחיתות העולמי, שם אנחנו כביכול ממוקמים במקום טוב באמצע", אבנרי ממשיך. "אני לא מקבל את הממצאים האלה, כי מה שאני רואה מהשטח, ביד ראשונה, מגלה מציאות אחרת לגמרי, מציאות קשה".
האופטימיים מציעים תיאוריה נוספת: פרשיות השחיתות שמתפרסמות חדשות לבקרים היו כאן גם בעבר - מה שנשתנה הן הציפיות שלנו. אבנרי מסרב להתנחם. "יש הבדל בין היום לאז. פעם היה נוהג לקחת כסף למען המדינה, למען התנועה, למען המפלגה, למען ההסתדרות. היום, לעומת זאת, הכסף הולך ישירות לכיס, ללא תחנות מעבר".
מי אמר שהפוליטיקאים באמת כל כך גרועים?
פרופ' עוז אלמוג סבור אחרת. "אחד הדברים שמוציאים אותי מדעתי, הוא שחלק גדול מהביקורת נגד תופעות השחיתות הן אגדות אורבניות שהשתרשו עם הזמן. הן נובעות מתפיסה שטחית ושקרית", הוא אומר. " עד כמה הפוליטיקאים אינם מוכשרים? עד כמה הם מושחתים? על סמך איזה נתון קובעים זאת? אני לא חושב שיש באקדמיה אנשים טובים יותר מאשר בעולם הפוליטי, ואני לא קונה את ההנחה שאומרת שיש משבר מנהיגות, ושרק הגרועים ביותר מגיעים לשם. מי בדק את זה?".
בעיני יוסי שריד התמונה ברורה. מבחינתו מבט על הכנסות האחרונות מבהיר מיד עם מי יש לנו עסק. שריד כבר התבטא פעם כי בעוונותיו, בכל שנותיו בפוליטיקה הישראלית מעולם לא זכה לצאת זכאי. "יש פה תרבות של שחיתות. אני לא רוצה להגיד שזה קצה קצהו של קרחון, כי קרחון הוא דבר אצילי ונקי", כך שריד. מדובר בקצה קצהה של מזבלה. זו מדינה שהשחיתות אוכלת בה בכל פה, ובעיקר במנהיגיה. לדאבוני, אנחנו יודעים מה קורה בסוף למדינות מסוג זה".