עוד חג בלי בית

(צילום: נטע גרנות, עריכת וידאו: נטע גרנות וענת ברק)

את חג הפסח השנה אדגו סלהו יחגוג בבית חברים. עבורו, מדובר במחווה של ממש. בטח טוב יותר מלהישאר באוהל מול משכן הכנסת, שהפך לביתו בשנתיים וחצי האחרונות, לאחר שהקרוון בו התגורר נלקח על כל תכולתו, בגין אי תשלום חובות לחברת "עמידר" לדבריו.

סלהו עלה מאתיופיה במבצע שלמה בשנת 1991, בהיותו בן 18. אביו נפטר בגיל צעיר ואמו עלתה ארצה שנה לפניו. עד שירותו הצבאי הוא למד ב"מכון מאיר" – ישיבה דתית לאומית לחוזרים בתשובה. באותה תקופה הוא קיבל את הקרוון מחברת "עמידר" בשכונת גבעת המטוס בירושלים, בה מתגוררים בני הקהילה האתיופית. "אומנם היה חם בקיץ וקר בחורף, אבל בשבילי הקרוון היה משהו ענק. הסתדרתי ולא היו לי תלונות", מספר סלהו.

בספטמבר 2005 עלה סלהו לקבר אמו שנפטרה שלושה חודשים קודם לכן. לטענתו, כשהוא שב מבית הקברות לגבעת המטוס, ראה לתדהמתו שהקרוון פשוט נעלם מהשטח. "בבית הקברות בכיתי. היה לי קשה וחשתי בעייפות", הוא מספר. "בסך הכל רציתי להגיע הביתה, לאכול, לשתות ולנוח. אחרי שלא ראיתי את הקרוון, לא ידעתי לאן ללכת".

לדבריו, באותו רגע עלתה בו מחשבה "ללכת בעקבות הורי שנפטרו" ולהתאבד. אלא שלנגד עיניו עמדה אמירתה של אמו: "אם תהיה עצוב, אל תקח את עצמך למקום לא טוב, כי כשתעבור אותו יהיו לך ימים טובים יותר". אבל ללא הורים ומשפחה תומכת, וללא ארבע קירות שיגנו עליו, הוא הרגיש מופקר.

עם בוקר, סלהו הגיש תלונה במשטרה, לאחר שכל הלילה הסתובב בגפו ובתיקו. שם התחוור לו מה אירע בשעות היעדרותו מביתו. לטענתו, המשטרה הסבירה לו שחברת עמידר לקחה את הקרוון עם התכולה שבו, בעקבות חוב של 8,000 שקלים לשכר דירה.

לקיחת התכולה הפריעה לסלהו, אבל לא כמו חסרונם של צילומי וידאו של אמו ותמונות בהן היא מופיעה. גם היום, הכעס וההתרגשות של סלהו לא נמחו. כשהוא מדבר על התמונות, הדמעות מציפות את עיניו. "על זה אני לא יכול לסלוח למי שעשה את המעשה", הוא אומר בבכי. "ביקשתי מהמשטרה לפחות את התמונות וצילומי הווידיאו, אבל הם אמרו לי שאני צריך לבקש את הדברים מחברת עמידר".

אלא שלפחות בעניין התמונות, כנראה שהסיפור לא כל כך פשוט כפי שמתאר סלהו. חברת עמידר הודיעה היום לוואלה! חדשות כי היא מצאה את הארגז עם תמונות אמו של סלהו והוא מוזמן לגשת למשרדי החברה ולקחתם. אלא שהוא סירב, מפני שהוא דורש את כל תכולת הבית.

הסיפור של סלהו הוא דוגמה לחוסר ההבנה בים הבירוקרטיה הישראלית לעולים החדשים. בשנת 2003, ביקרה אותו אמו ולאחר זמן מסוים עברה אירוע מוחי והוא השגיח עליה בבית החולים. לדבריו, כשהוא יצא מהקרוון, עיניו צדו מכתב שמזמן אותו לדיון בבית משפט על חוב דמי השכירות שעמידר טענה שהוא חב לה. "כתבתי לעמידר שיתנו לי זמן כדי שאוכל להגיע אליהם להסדיר את החוב. לאחר מכן הגעתי לחברה לקבל פירוט וגלגלו אותי כל הזמן".

המשפט נערך ככל הנראה שלא בנוכחותו והוא, לטענתו, לא ידע על תוצאותיו, עד ספטמבר 2005, עת נלקח ממנו ביתו. מאז, הוא טוען, הציעו לו דירה בצפון הארץ או בדרומה אלא שהוא מתעקש להישאר באזור ירושלים. הוא גם לא ממש סומך על חברת עמידר. גורמים במשרד הקליטה מסרו כי לסלהו הוצעה גם דירה בדיור של חברת עמידר בבית שמש, אולם לטענתם סלהו סירב לפתרון.

מחברת עמידר נמסר בתגובה כי המקרה של סלהו דובר רבות ובעבר התגלו בו גם שקרים. לדברי החברה, חברת עמידר היא גוף מבצע והפינוי נעשה לפי דרישות המשרדים הממשלתיים הנוגעים בדבר.