עד שלא יוכח אחרת, הפרישה הדרמטית מאיגוד הכדורסל שעליה הקבוצות הכריזו השבוע מזכירה את המהפכות שהתחוללו לפני עשור בכמה ממדינות מזרח אירופה: תוך זמן קצר התברר שהמנהיגים החדשים מסואבים לפחות כמו אלה שהודחו על ידם, ושטובת העם עומדת לנגד עיניהם רק בסיסמאות. לכאורה, הקבוצות פרשו על רקע המאיסות הכללית מהכישלון של האיגוד לנהל את הענף. למעשה, הקש ששבר את גבם של עשרת הגמלים מליגת העל הן שתי החלטות שדווקא טובות לכדורסל הישראלי - אך רעות לאינטרסים קצרי הטווח של כמה יו"רים זועמים: פסיקת הבורר לגבי מספר הזרים והבוסמנים בליגה, וההחלטה על שתי יורדות מליגת העל השנה ושיתוף עשר קבוצות גם בשנה הבאה.
אם אכן תקום בקרוב מנהלת ליגה עצמאית בתוך או מחוץ לכתלי האיגוד - ועוד לפני שנכנסים לשאלות הבירוקרטיות, המשפטיות ואחרות הקשורות למהלך הזה - הסיכוי שהיא תביא את המזור המיוחל לכדורסל הישראלי קלוש. יש מעט מאוד סיבות להאמין ששתי בעיות היסוד שמונעות מהאיגוד לנהל את הענף כמו שצריך - ההרכב האנושי והמבנה הארגוני - לא יחזרו על עצמן גם בגוף החדש. האנשים הרי לא שונים מהותית: בחלק מהמקרים מדובר ממש באותם עסקנים, שאף פעם לא היו מסוגלים להתעלות מעל האינטרס הצר והרגעי של הקבוצה שלהם לטובת התועלת הכללית של הענף. באשר לתהליך קבלת ההחלטות, הגיע הזמן להבין שניהול של ענף ספורט אינו דמוקרטיה. אם היו"רים של הקבוצות סבורים שיש חפיפה בין האינטרס שלהם - לחוד ואולי גם ביחד - לזה של הכדוסל הישראלי, הם עושים טעות מרה. לא רק שהאינטרסים של מכבי תל אביב וקרית אתא שונים בתכלית, אלא שחלק מהאינטרסים שמשותפים לחברות הליגה (רק יורדת אחת, ואולי הקפאת הירידות) הם אסון בראייה כוללת של הענף. לכן ניהול קולקטיבי של הליגה בידי המשתתפים בה אינו מבטיח דבר פרט לשובן של הקומבינות, הקואליציות, העסקנות הקטנה והתכננות הגדולה. בכל אלה האיגוד כבר הוכיח את עצמו.
הסיכוי היחיד שמנהלת ליגה תצליח - כאמור, בין אם תפעל בחסות האיגוד או תמרוד בו - טמון במינויו של אדם רציני לתפקיד המנכ"ל, בעל סמכויות כמעט בלתי מוגבלות, כולל היכולת לכפות על הקבוצות מהלכים בניגוד לרצונן ולאינטרס המיידי שלהן. צבי שרף הוזכר כמועמד; אני לא שותף לרבים מרעיונותיו של שרף על הדרכים לרפא את הכדורסל הישראלי, אבל יהיה זה הוא או אדם אחר - לתפקידו תהיה משמעות רק אם יוכל לנהל את הליגה, ולא לשמש כלי לביצוע ההחלטות של בעלי העניין. המפתח טמון במוכנות של ראשי הקבוצות לוותר על השליטה; עד היום הם לא נתנו סיבות להניח שזה יקרה.
הישיבה של הנהלת איגוד הכדורסל שבעקבותיה הגיע הפיצוץ סיפקה דוגמה טובה, לא בלתי משעשעת, לאופן המופרך שבו הענף מנסה להתנהל: היה צורך בשתי הצבעות כדי לקבוע אם ההחלטה על שתי יורדות התקבלה ברוב של 6:7 או שמא 6:9. אפילו לספור את הקולות לא הצליחו. אולי כדאי להתקין בישיבות הנשיאות לוח תוצאות? אגב, בהצבעה הזו נרשמו ארבעה נמנעים. קשה להבין איך אדם שיושב במוקד קבלת ההחלטות של איגוד הכדורסל מרשה לעצמו להימנע בהצבעה עקרונית ומכרעת כל כך. אפשר לחזור על השאלה שניסח פעם אחד הכתבים בכנסת, בפנותו אל ח"כ שנמנע בהצבעה על מהלך מדיני חשוב: מה, אין לך עמדה?
אחרי פסיקת הבורר נמשכו המגעים באשר למספר הזרים והבוסמנים שישחקו השנה בליגה. מכבי תל אביב - שהתגובה שלה לפסיקת הבורר היתה שחצנית ואפילו חצופה, כאילו הכדורסל הישראלי חייב להתיישר על פי מסע הקניות הקייצי שלה - מציעה שאפשר יהיה לרשום ארבעה זרים אבל לשתף רק שלושה. ההצעה הזו הוצגה במספר גירסאות במהלך הקיץ: הרעיון שקבוצה תוכל לשתף בכל משחק ארבעה זרים, אבל רק שלושה על המגרש בו זמן, מופרך מיסודו. לא ייתכן שמאמנים יצטרכו תוך כדי משחק לספור כמה זרים וכמה ישראלים יש להם על המגרש. ההצעה לאפשר רישום של ארבעה זרים, מתוכם בכל משחק אפשר יהיה לשתף שלושה, ראויה לדיון מעמיק הרבה יותר.
היתרון הטמון באופציה הזו - קבוצות שמשחקות באירופה יוכלו לצמצם את הפער בין הסגל ה"אירופי" ל"ישראלי", והפגיעה בייצוג של הכדורסל הישראלי ביבשת תמוזער. מצד שני, שוב נוצר כאן יתרון לעשירות ולחזקות, או, יותר נכון, לעשירה ולחזקה - משום שמכבי תל אביב היא היום הקבוצה היחידה בישראל שיכולה להחזיק שחקן זר או שניים שלא יעבדו במשרה מלאה.
ההכרעה בסוגייה המורכבת הזו תצטרך להתקבל בזמן הקרוב מאוד, רק שבינתיים בכלל לא ברור מי הגורם שמוסמך לקבל אותה.
ליגה חדשה או ריקבון ישן?
14.10.2001 / 15:29