אני מאשים

כשהחיים מלאים בשמחה והתרגשות נראה כי אין צורך להטיל ספק בשום דבר או לנתח את המצב. אך בזמן משבר, כשהזרימה החופשית של החיים מופרעת, מחסום-דרכים נוצר ואז התנועה נעצרת וכולם מחפשים כיצד לצאת מהפקק ומדוע הוא נוצר. זהו הרגע שבו עלינו להיות ברורים לחלוטין בראיית המצב וניתוחו, ללא פחד, ללא התערבות רגשית וללא ערפול.

אם נשאל את עצמנו או כל אחד אחר מהו המקור לבעיות בחיים - תהיה לנו רשימה אינסופית של סיבות. ברשימה הזו בוודאי יופיעו ההורים, האחים, החותנת, האישה או הבעל, הילדים, השכנים, הממשלה. אין סוף סיבות. החינוך, האמונה הדתית וכל שאר הדברים החיצוניים לנו יופיעו - הכל מלבד האינדיבידואל עצמו. אני. כולנו חושבים שיש "לי" בעיה, אך לא מבינים שה-"אני" הוא הבעיה. בשלבים הראשונים של הבנת ה"אני", יש צורך בהתבוננות והבנה גדולים יותר ופחות אשמה במה שחיצוני לנו.

כמו שהרופא שם את החולה תחת אבחנה, בהשגחה, למשך מספר שעות או ימים ורק אז קובע את הסיבה למחלתו. כשחולה מגיע עם חום, יכולות להיות מספר סיבות לכך. לרוב מייחסים את החום לשפעת, כאבי ראש, דלקות ועוד, אך אם החום ממשיך לעלות ולא יורד, לוקחים דגימת דם ומחפשים סיבות נוספות, בשיטת האלימינציה. אם זה לא מלריה, קדחת וכדומה, אפשר למצוא שהגורם עלול להיות סרטן או איידס.

בדומה לכך, לכל רגש של פחד, חרדה, אהבה, שנאה וקנאה, יכולות להיות מספר סיבות להתעוררותו. בחיפוש הבלתי נגמר אחר הסיבות והאשמים, לעולם לא נעצור לבדוק את עצמנו, אלא רק נרגיש כקורבנות. נכון, הגוף יכול להיות קורבן של מחלה כזו או אחרת, הנישאת באוויר או נגרמת מווירוס כלשהו.

אך מחלות כמו סוכרת, כולסטרול ויתר לחץ דם אינן נגרמות מגורם חיצוני. גם האוכל לא יכול להיות האשם! מי מכניס את האוכל לפה? מי אוכל? אנחנו רגילים לומר "אני אוכל", אך לא: "האינדיבידואל", "האני", אוכל. הגוף רק משמש כמכשיר לעיכול.

גם רגשות ומחשבות נתפשות באופן דומה. התפישה שלנו לגבי סוג מאכל כלשהו או אמונה דתית היא תוצר של שטיפת מוח שקיבלנו מהילדות והרגלים שנרכשו בבית. ילד שלומד לאכול סוג מסוים של אוכל, אין לא בעיה איתו, עד שמישהו מגדיר אותו כקדוש או כחטא, טהור או לא. אדם יכול להפוך לצמחוני בגלל סיבות בריאותיות, אך יתקשה לעשות זאת מסיבות דתיות.

אם במסורת אחת מזון מסוג מסוים נחשב קדוש ובאחרת הוא חטא נוראי, איך נוכל לדעת? במסורת אחת אסור לאכול בשר בכלל ובשנייה הפולחן כולל אכילת בשר... שני ילדים בהודו, אחד מוסלמי והשני הינדי הולכים ברחוב. פתאום הם רואים פרה. אחד מהם משתחווה והשני מזיל ריר. לאחד זה מזכיר אוכל, לשני את אלוהים. אז איפה הקדושה ואיפה היומיום?

זוהי הסיבה שבהתבוננות אובייקטיבית ה"אני" האינדיבידואל נחשף כמקור לבעיה. הוא זה שיכול להשתמש או לנצל לרעה את כל סוגי המזון, הממון, הכוח, הרגשות. הוא יפעיל מניפולציה על כל סוגי האמונה. ה"אני "הוא מקור הבעיה ולא - "יש לי בעיה". אך אין כל סיבה לדכא או לאמן את ה"אינדיבידואל", אלא להשתמש בו בכדי ללמוד על הטבע האמיתי שלנו.

כשה"אני" שלנו מנוטרל ברגעים מסוימים, כמו ברגעי אושר, בשינה עמוקה, בהתאהבות או בחוויה אקסטטית (האזנה למוזיקה, ריקוד), נרגיש את האושר הפנימי, הטבע האמיתי של הקיום שלנו. תקראו לזה "אלוהים", "הטבע", "היקום" או כל מה שתרצו. השם אינו משנה. כשההרגשה חולפת, נשארים עם ריקנות גדולה, כי חווינו דבר מה גדול ומשחרר אך לא ברור כיצד.

אז האדם מייחס את האושר הגדול הזה לאדם אחר, למוזיקה, לאוכל וקורא לזה – אושר, למרות שלמעשה, החוויה הייתה של "היעלמות" של ה"אני" שמפריע לנו לחוות את מה שכבר קיים בתוכנו כל הזמן! ואז שוב נאשים את המחשבות, הזיכרונות או כל דבר אחר שמפריע לנו להיות עם עצמנו, באושר ולחיות את החיים במלואם.

בכדי ללמוד את הדבר הזה, להעמיק את המודעות ולשפר את עולמנו, עלינו לחנך את הדור הצעיר על פי הרעיונות האלו במספר דרכים:

1. ללמד את הילדים על העולם שסביבנו, כולל הגוף שלנו.

2. פיזיקה וכימיה מלמדים אותנו על העולם החומרי, והמדע על הגוף והביולוגיה שלו.

3. אמנות, ציור ומוזיקה מעשירים את עולמנו החומרי ואיכות חיינו.

4. לתת לילדים מרחב להרגיש. לכוון לאהבה, חמלה, רגישות עזרה לזולת ואצילות.

5. כשמגיע הזמן המתאים- כשייחשפו לקונפליקטים הראשונים, לדבר איתם על כך ששנאה לא משתלמת, אבל גם לאהבה יש מחיר. על כך ששקרים מקשים מאוד על החיים, אבל גם האמת מסבכת את העניינים לא פעם. ועל כך שאהבה אמיתית והבנה של הטבע הפנימי שלך, יהיו כסלע שעליו אפשר לבנות את החיים.

אז אפשר לחיות עם מודעות, עם כוונה וללא חרטות. אי אפשר לחנך ולחיות חיים מלאים ללא ההבנה העמוקה והתבוננות בטבע האמיתי של הדברים, הידע של "האני האמיתי". תהיו מי שאתם ותיהנו מכל מה שיש לחיים להציע. רק כך אפשר לחיות חיים במלואם.

סוואמיגי' סודדהאנאנדה הוא מורה הודי המלמד באנגלית ובהומור סוחף את ההיבטים המעשיים של החיים המודרניים מתוך כתבים בסנסקריט בני אלפי שנים במסורת הודאנטה.