פעם חשבנו שהארה זה מספיק: נשב, נתבונן, נבין - ויהי אור. והנה החיים מתדפקים על נפשנו ומבקשים תשומת לב. הנה אנחנו שוב עצובים, הנה אנחנו שוב כועסים, אפילו שונאים. ראינו אותם, המורים האלו שפוקדים את ארצנו הקטנטונת, כל אחד ומשנתו הייחודית, מספרים סיפורים, בדיחות, מספקים לנו בידור רוחני ואפילו אמונה לערב אחד או שניים, כי באמת, כבר יש לנו את זה ואיזה מזל שהזכירו לנו.
אבל גם ראינו אותם, את כל "המוארים", או לפחות את רובם, פה ושם נתפסים בקלקלתם. מעבר למסכת החיוך היפה, חלקם מתגלים כרודפי בצע וממון, אחרים כסוטי מין, יש שרלטנים, יש שקרנים ויש כאלו שהם סתם פחדנים. מעבר לכל אנחנו הכי נפגעים, כשאנחנו תופשים שגם הם אומללים.
וחוץ מזה, אם כל כך הרבה אנשים מכריזים על עצמם במצב תודעה מבורך שכזה, מדוע אין כל שינוי? למה אנחנו הופכים לאוכלוסיה יותר ויותר אלימה, יותר עצובה ובעיקר - יותר משועבדת?
התשובה היא פשוטה: ההארה הרגילה אינה מספיקה. אולי פעם לפני אלפי שנים, כשנפש האדם הייתה פחות ברורה, יותר חייתית ופחות ממוסכת, אז אותה קריאה של הבודהה "קדימה, להתעורר!" מיצתה את כל ההבנה בנושא. היום מי שרוצה להשתחרר, לעבור מעבדות לחירות צריך לחוות לא רק הארה אחת, אלא שבעה סוגים שונים לפחות של הארות.
החיים מול הפלזמה
ההארה הראשונה היא זו הנפשית. אותה ידיעה ולא רק הבנה, כי קיים פתרון לבעיותיו של האדם. אותה הבחנה בין מי שרואה את העולם כמקום מלא רוע וסבל, מי שגם רואה את העולם כביצה טובענית מלאת רוע וסבל וזה שרואה את הביצה, אבל מחליט להפוך אותה לקומפוסט ולדשן, שבעזרתם פרחים ותבלינים יניבו רק טוב ביום מן הימים. אך כאמור, הארה זו לא מספיקה.
ההארה השנייה היא זו הגופנית. אנחנו לא צדים חיות וחוטבים עצים, אלא חיינו מלאים בישיבה מול פלזמות ומסכים. הגוף כואב, הצוואר, הגב, הכתף, האגן. ההארה הגופנית דורשת תרגול, טאי-צ'י, יוגה, צ'י גונג, אבל אפילו ריצה או הליכה יומיומית הם בעלי משמעות, העיקר שעושים אותם עם מודעות. מודעות שאין לנו כל רצון להזניח את הגוף, אלא להיפך - לחזק ולשמן אותו מידי יום, שיעמוד לרשותנו.
הגוף הפיזי מחייב אותנו להארה השלישית והיא זו התזונתית. אנחנו אוכלים זבל מעובד, ירקות מרוססים ואוכל מתועש. במקום זה עלינו לחזור לבסיס, ללמוד להקשיב לצרכים האמיתיים של גופנו, לעשות ניסיונות ולמצוא מה מתאים בדיוק למשקל, לגובה ולגיל שלנו, מה צריך להפחית ומה צריך להוסיף. עלינו ללמוד על טיבן של המערכות הפנימיות בגוף שלנו, המעיים, הקיבה, הכבד ולא להשאיר את הכל בידיהם של הרופאים.
ההארה הרביעית היא של הנשימה. עצרו רגע וקחו אוויר, לא מצליחים? יכול להיות שהוא כבר נגמר. אנחנו מזהמים את עצמנו באגזוזים וסיגריות, מעדיפים לגור במקומות הומים, בתים אטומים, עמוסים במזגנים. רחוק מהטבע, מעלים ירוקים ומחמצן חופשי. צריך ללמוד מחדש לנשום, לפתוח חזה גדול, למלא את חלל הבטן ואז לנשוף לאט, לשים לב אם יש או אין לחץ בחזה ואם כן - אז לטפל גם בזה.
ההארה של הסקס
ההארה החמישית היא של הסקס. ראינו אותם, את המורים הכי גדולים, בנקודה הזאת תמיד נופלים. אותו נושא לא פתור, לא מובן, מודחק או מוחצן. אנחנו פרימיטיביים בתשוקה ובעל כורחנו משתפים פעולה עם פרסום פורנוגרפי, מציצנות לבני נוער, צפייה ברצועות בגדי ביקיני שרצות על מסך הטלוויזיה ומה יוצא לנו מזה? רק עוד תסכול ועוד תסכול. בעצם אפשר לומר שכולנו מוטרדים מינית.
ההארה השישית היא זו של הרגש. הוא עדיין פגוע, הוא עדיין כועס. בחסות האגו, הפנים זועפות או תמיד מחייכות. בכל מקרה, אנחנו מסתירים דבר אחד וחושפים דבר שני. פרצוף שונה לכל אדם, עובדים בעיניים על כולם, מפחדים לבכות בקול רם, בוודאי שלא בציבור. התוצאה: פרצופים נכמרים, שפתיים קפוצות, עיניים סגורות למחצה. נוירוטיות בכל פינה וכעס על כל דבר קטן. העיקר שאנחנו אומרים "הכל בסדר" כל הזמן.
ההארה השביעית היא זו של הכסף. כן, זו לא בושה לומר שאנחנו צריכים אותו, חייבים אותו, אי אפשר בלעדיו. לא כולנו נולדנו להפוך למורים רוחניים שעובדים בחינם (האם בכלל יש כאלו? לא ברור). אבל בינתיים, אם זכינו מתוך השבע להארה אחת או שתיים, עדיין עלינו להתפרנס ולהצליח ליהנות מזה ולא להתבאס. לא סתם קמו פתאום כל אותם מאמנים שמסבירים את הקשר בין רוחניות ומזומנים, הרי כולנו צריכים את לסגור את החודש. ואכן, כלכלת הניו אייג' הולכת ומשגשגת, גם המוארים הגדולים ביותר צריכים אוכל בצלחת.
אז מה אמרנו עד כה? הנפש, הגוף, התזונה, הנשימה, הסקס, הרגש והכסף, כל התחומים האלו זקוקים לרענון, למודעות ואת זה אפשר להשיג מתוך התעוררות.
וככה בקטנה, עצה ראשונה, מתנה לכבוד החג. הניחו את הסנדוויץ' בצד, כבו את הסגריה, פתחו חלון, נשמו עמוק, ישרו את הגב, הפנו את מבטכם לעבר עץ קרוב או שיח רענן, עצמו עיניים וחשבו, האם שמתם לב לנפשכם המורכבת כל כך, עם שבעה אלמנטים מרכזיים שמרכיבים אותה וזקוקים לתשומת לבכם המלאה? הרי אם לא נחשוב כל יום על מצבנו בכל המימדים, לא נזכה לחירות המוארת וכנראה שנשאר לצערנו משועבדים.