לאחרונה אני מרבה להגות במשמעותם של התפתחות רוחנית והישג רוחני בימינו. מה מטרת הנתיב הרוחני לאלה מאיתנו שגדלו בסביבה של עושר, של השכלה ושל חופש אישי חסרי תקדים - אלה מאיתנו שנמצאים בחוד החנית של התפתחות התודעה והתרבות?
כמורה רוחני אני מסייר מידי שנה ברחבי ארצות הברית ואירופה כדי להרצות ולהנחות סדנאות. אני חוזר ונדהם לגלות, שרוב המחפשים הרוחניים מהארצות העשירות ביותר בכוכב הלכת הקטן שלנו מחפשים דבר אחד יותר מכל: שלווה. למה, בשם שמיים, שהאנשים ברי המזל ביותר בהיסטוריה יבטאו את שאיפותיהם הרוחניות בבקשה להקלה ושלווה? למה אנחנו מחפשים להימלט מאתגר הקיום האנושי? האם באמת התאכזר אלינו הגורל עד כדי כך?
אני יכול להבין למה בעידן הטרום-מודרני, בעידן שבו נולדו הדתות הגדולות, שלווה הייתה מטרה סבירה. החיים היו אז קשים בהרבה מאשר היום, בכל המובנים. רוב האנשים עבדו אז כעבדים רק כדי להתקיים. לנו, לבני החברה הפוסט-מודרנית המתורבתת, קשה אפילו לדמיין את רמת הברוטליות שהיה על בני האדם לשאת באותם ימים. אפילו הרעיון של זכויות אדם לא הופיע אז בתודעה הקולקטיבית.
אם כך, זה הגיוני ששלווה נתפשה באותם ימים כמטרה הרוחנית או הדתית, כשחרור וההרפיה האולטימטיביים מהשחיקה הבלתי-פוסקת של הקיום היומיומי. אבל למרות שלמרבה הצער, תנאי חיים דומים קיימים גם היום בחלקים רבים של העולם המתפתח, החיים של רובנו בחוד החנית שונים עד מאוד.
לברוח מהסבל
ובכן, למה אנחנו עדיין מחפשים להימלט בעת פניה לנתיב הרוחני? ברור לי שרמת החיים הגבוהה שבה התברכו רבים מאיתנו אינה פוטרת אותנו בהכרח מסבל ברמה הקיומית. אבל אני תוהה אם לא התרגלנו להעניק משמעות גדולה מידי לחרדה הקיומית שלנו. ייתכן שסבל, ברמה כלשהי, הוא חלק בלתי נפרד מהחיים והיווה חלק אינטגרלי מהתהליך ההתפתחותי עוד מתחילתו.
המפץ הגדול התפרצות קוסמית של אנרגיה, של אור ושל חומר שברא את היקום לא היה אירוע שליו במיוחד! וחוק הג'ונגל אינו "מי ייתן וכולם יחיו בשלום ובשלווה". ברובד הפיזי של קיומנו, אנחנו חווים את המתח ואת אי-הנוחות של טבענו הגופני, בן התמותה. ברבדים הרגשיים והפסיכולוגיים אנחנו חווים את המתח ואת המורכבות של תודעתנו האישית, הסובייקטיבית. אפילו ברובד הרוחני קיים המתח העמוק שהדחף ההתפתחותי יוצר באדם.
לפעמים, כשאני שומע שיחות של אנשים בעלי נטיות רוחניות, נראה לי שהם דבקים ברעיונות טרום מודרניים בדבר מטרתו של הנתיב הרוחני - בין אם זה גן העדן הנוצרי, הנירוונה הבודהיסטית או אפילו ההבטחה הניו-אייג'ית של אהבה והרמוניה כלל-עולמיים. נראה שהם עדיין משוכנעים שתכלית הקיום האנושי היא להגיע לסוף הסבל ולחוות שלווה אינסופית.
לאור כל הידע שצברנו, לא רק ביחס להיסטוריה אלא גם ביחס לתהליך האבולוציוני, אני תוהה מאיפה בא הרעיון הזה? במהותם, החיים גועשים קדימה. לעתים הם שוצפים בפראות, לעתים זורמים באופן ממוקד ומכוון, אבל הם תמיד בתנועה. א?רוס, או האנרגיה/אינטליגנציה שהחלה את תהליך הבריאה ושמניעה את התהליך ברגע זה ממש בשעה שאתם קוראים את המלים האלה, רוטטת בזוהר ובאינטנסיביות חסרת מעצורים המאפיינים אותה.
טעם החיים
לפני המפץ הגדול היה לא-כלום ומהקרקע הקדמונית הריקה הזו פרץ והתגלה היקום כולו. כשאנחנו נכנסים למצבים של מדיטציה עמוקה ומתעלים מעבר לאגו האישי ולכל תחושה של קיום נפרד, אנחנו שוקעים אל הקרקע הקדמונית הזו. כמובן שאנחנו חווים שלווה באותם רגעים, כי זהו טבעו של העומק האינסופי שמעבר לזמן ולמרחב. חוויות כאלה אכן משחררות ביותר.
אבל זה לגמרי לא הגיוני שחוויית ההרפייה והשחרור מהתהליך שיצר אותנו אמורה להיות המטרה של האנשים הכי ברי-המזל בהיסטוריה. למה? כי האנרגיה/אינטליגנציה שהפיחה בנו רוח חיים, שיצרה אותנו, זקוקה לנו, ברי המזל, כדי שניקח אחריות, כדי שנשתתף עם כל הלב בתהליך החיים באופן יותר עמוק ויותר אותנטי מאשר אי-פעם שיערנו שבכלל אפשר.
כל עוד מתמקדות השאיפות הרוחניות שלנו בהקלה ובשלווה במקום ביחס משמעותי יותר כלפי החיים ברובד העמוק ביותר, לא נביא תועלת רבה לאנרגיה/אינטליגנציה שיצרה אותנו. במונחים תיאולוגיים, אנחנו נבגוד באלוהים, כי תמיד נחפש פתח מילוט במקום להיות מעורבים כל-כולנו, עם היכולות הנעלות ביותר שלנו, בתהליך החיים יחד עם בני אדם אחרים. כל עוד אנחנו מעוניינים מעל לכל בשלווה, לעולם לא נדע את טעמם של חיים בקצה גבול האפשרי.
כדי שנהיה זמינים באמת לאנרגיה/אינטליגנציה שבראה את היקום, עלינו להתעלות מעבר לקיום הנפרד ומלא-החרדה שלנו. אבל המניע שלנו אינו לשכון במצב של שלווה וחופש מעבר לתהליך. מטרתנו היא להפוך לכלי-שרת מלאי להט ונטולי אגו למען התפתחותו הבלתי-פוסקת של התהליך הזה.