שנת ה-60, מספיק בקושי

חגיגות ה-60 מוצאות את מצב הרוח מדוכדך במיוחד. אבל האם זה בגלל שאנחנו מפוכחים, או סתם קוטרים? כתבה ראשונה בסדרה

גיל קדרון

ככל שמתקרב יום ההולדת ה-60 למדינת ישראל הולכות ומתרבות הקריאות להצנעת החגיגות, "כי אין באמת סיבה לחגוג". כמו בתנועת מטוטלת, נעים הישראלים בין גאווה גדולה לבושה איומה, בין אהבת הארץ לשנאה עצמית, בין עצימת עין כלפי עוולותינו להתעלמות מיתרונותינו. המאניה דיפרסיה הזו באה לידי ביטוי בכל אספקט של החיים, והחלפת הקידומת מבליטה את הלכי הרוח הללו אולי יותר מאי פעם, כשהמטוטלת נוטה כעת לכיוון ה"חרא מדינה". בסדרת כתבות לקראת יום העצמאות, ננסה לעמוד על הסיבות הטובות יותר ופחות למשבר גיל העמידה הזה.

לפתיחה, נעזר בדעתם של כמה מומחי מצב-רוח ציבורי. האם אנחנו מחמירים עם עצמנו, כשאנחנו שואפים להיות אור לגויים, בד ובד מעוניינים להיות מדינה ככל המדינות, בזמן שהמציאות מזמנת תמונות לחימה בעזה, פוליטיקה מושחתת ונהגים שחותכים אותנו באיילון? אם תשאלו את יוסי שריד, אנחנו עוד עושים לעצמנו הנחות. "רבים מסתכלים על פרצופה של המדינה, ולא כל כך אוהבים את מה שהם רואים", כך שריד. "אני לא חושב שיש בכך הגזמה, ואפילו להיפך – אנחנו לא רואים את התמונה במלא חומרתה".

שר החינוך לשעבר מסכים שבמדינה שקמה כאן ב- 48' נתלו תקוות גבוהות מדי. אולם לדעתו עתה הן לא שאפתניות מספיק. "חשבנו שנהיה טובים יותר מאחרים, ובכמה וכמה תחומים אנחנו אפילו גרועים מאחרים", מלין שריד. "והשאלה היא גם מי הם אותם 'אחרים': המשרד הציוני לא בא לכונן כאן מדינה ריבונית בנוסח העולם השלישי, ואני לא חושב שהאבות המייסדים חשבו על מדינה שמקיימת את הפערים הגדולים בעולם המפותח. זו עובדה, יש פה יותר עניים מאשר בכל מדינה מפותחת אחרת, ומי שחושב שאפשר לקיים בטחון לאומי עם תלמידים כושלים, יש לי חדשות בשבילו".

שריד, אם ניתן להגדיר זאת כך, הינו "פסימיסט גאה": "תמיד אפשר לצבוט את הלחי כדי שתעלה סומק", הוא אומר, "אולם מכיוון שזו המדינה שלי, ואנחנו כולנו כאן, וחלקים רבים מאיתנו נמצאים כאן מתוך בחירה ולא מתוך אילוץ, אז אנחנו מאוד מודאגים, וכן, אני מאוד פסימי".

עוד בוואלה! NEWS

הזמן המושלם להתכונן לקיץ הבא: הג'ל שמעלים את סימני המתיחה

לכתבה המלאה

אין לנו פרספקטיבה?

בישראליות קיימת נטייה מוכרת להכללה: לא נסתפק בהשמעת תלונה נקודתית אודות ראש ממשלה כושל, אלא נסיק מסקנות נחרצות לגבי המפעל הציוני כולו. פרופ' עוז אלמוג, מהחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה, חקר את התופעה בספרו "הפרידה משרוליק", בו תיאר את "הייאוש הישראלי" לקראת יום ההולדת החמישים של המדינה. עשור עבר, והייאוש רק גבר. פרופ' אלמוג סבור כי למרות הסיבות האובייקטיביות, לרבות המצב המדיני-בטחוני, התרחקות חלום השלום והיחלשות אידיאל הקולקטיב הלאומי, דוקא יש לנו סיבות רבות להיות מאושרים.

"הבעיה של הישראלים היא שאין לנו פרספקטיבה", הוא טוען. "ישנה סיבה טובה למחות על פערים, אבל בסך הכל רוב האוכלוסיה הישראלית חיה לא רע בכלל במונחים עולמיים, והעניים של היום מחזיקים ביותר עושר חומרי מהעשירים של שנות החמישים. ככל שהכוס מתמלאת שמים לב לחלק הריק. חוסר הפרספקטיבה היא תכונה חילונית, ואשרי הדתיים שבכל ארוחה צריכים להגיד את ברכת המזון; מכריחים אותך להגיד תודה על מה שיש על השולחן".

פרופ' אלמוג מפנה אצבע מאשימה לתקשורת, כאחראית למצב הרוח הלאומי. "כשגרת בכפר בעולם העתיק, היית חשוף לכמות מאוד מסוימת של שינויים וטראומות, מה שאפשר לך לעכל את האירועים. כיום אתה נחשף כל יום לטרגדיות וביקורתיות שמבליטה התקשורת, וככה מתחילים את הבוקר עם מכה בראש. בסופו של דבר אנשים הופכים אדישים, משום שהתקשורת כל כך אינטנסיבית ודומיננטית בחיים שלנו. הנטייה לצבוע הכל בשחור היא תכונה איומה ונוראה, שמגיעה מאנשים כפויי טובה חסרי שמחת חיים", הוא חורץ, "הביקורת האינסופית הזו מציירת מציאות ללא איזונים."

אין צודקים וטועים, רק חוויות תרבותיות שונות?

ארז ניר הוא רב במכינה קדם צבאית, שמעביר שיעורי יהדות לחילונים בתל אביב. מעירוב העולמות שהוא חווה, ניר רואה את המקור לדכדוך בהתנגשותם של אידיאלים שממאנים להיפגש, ואפילו להבין אחד את השני. "בחברה החילונית קיימת הנטייה להימנעות מביקורת עצמית ברמת הפרט, מה שמוביל לביקורת עצמית ומצפוניות בספרה הציבורית", אומר ניר. "זאת לעומת הציבור הדתי-ימני-שמרני, שם הביקורת מובנית בתוך החיים הפרטיים, ולכן בחיים הציבוריים ישנה נטייה לאסרטיביות ולמוצדקות עצמית".

"ההתנגשות בין שני המחנות יוצרת תסכול, כשכל אחד מהצדדים נכשל במאמציו להסביר עצמו ולהשפיע על האחר. על פי הימין, הבעיה היחידה בעולם שהיא שקיים שמאל, ולהיפך. אף אחד לא מודה שהמציאות היא זו שבעייתית", ממשיך הרב ניר בפרשנות שלו לדכדוך ה- 60. לדידו, כדי לצאת לדרך חדשה עלינו להבין ש"אנחנו לא האויב, כי מדובר בחוויות תרבותיות וקיומיות שונות של מגזרים שונים."

בניגוד גמור לכך, טוען יוסי שריד כי "האויבים הכי גדולים שלנו הם מבית: שחיתות היא אויב, בערות היא אויב, פערים הם האויב. אם משהו חלילה ימוטט אותנו אלו יהיו הדברים האלה, ולא האיום החיצוני, שמולו עמדנו ומולו נעמוד".

בין אם מדובר בנוסטלגיה או חרדה מפוכחת לגורל המדינה, פרופ' אלמוג רואה במצב הרוח הלאומי הנוכחי נקודות אור. "דכדוך זה דבר חשוב, כי אתה חייב שחור בתוך הלבן", הוא אומר." לא היית רוצה לזכות באליפות עם ניצחונות בלבד. מה שיפה זה שלפעמים אתה למטה, כי בלי זה לא היית קופץ לשמיים. מה שנכון הוא שלא כדאי שהתנודות יהיו חריפות כל כך, והיה רצוי שהורדת האשמה מעלינו והטלתה על האחר לא תהיה תכונה לאומית נפוצה כל כך. ישראל במצב ייחודי: אנחנו לא רוצים לחזור לאחור, הישן לפעמים לא מתאים, והחדש טרם התייצב. כך שמצבנו דורש התאמות."

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully