נתן זהבי, הגרסה הנשית (והערבית)

יום לאחר שאמרה בתוכנית הרדיו שלה כי "לכל אדם יש זכות לבחור את בן או בת הזוג שלו ואת ההעדפות המיניות שלו", הגיעה מקבולה נסאר לתחנה ומצאה מכתבי איומים. "אם אמצא אותך, אשחט אותך!", כתב לה אחד המאזינים. נסאר מורגלת לגילויי זעם מצד הרחוב הערבי, אולם זו הייתה הפעם הראשונה שממש חששה. "התגובות כלפיי תמיד חריפות. אנשים מתעמתים איתי, דרשנים במסגד אפילו השמיצו אותי משום שלא יכלו לעכל שהשדרן הפופולארי במגזר הוא אישה שמדברת על הומוסקסואליות, או על הטרדות מיניות. הייתי נתונה ללחץ חברתי אדיר, ולא קיבלתי סיוע פומבי מתנועות נשים ערביות באותה תקופה. לא האמנתי שזה יגיע לרצח, אבל פחדתי מאוד", מספרת נסאר.

הכל התחיל לפני כארבע שנים, אז הוזמנה מקבולה נסאר להשתתף, כחברת פאנל, ב"רדיו א-שמס" (98.1 או 101 אף.אם) התחנה הפופולארית בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל. "הייתי מגיעה פעם-פעמיים בחודש להתארח בתוכניות, וכך התפתח הקשר שלי עם הרדיו. בסופו של דבר הציעו לי להגיש תוכנית משלי, שתהיה מבוססת על שיחות עם מאזינים".

ברדיו העברי זה פורמט מוכר ומצליח בעשור האחרון, אבל מקבולה נסאר הרעידה את אמות הסיפים בחברה הערבית, מכמה סיבות. היא ניפצה את הנוהג המקובל "לכבס את הכביסה המלוכלכת בבית", ואתגרה את האזורים המסורתיים והאיסלאמיים בנוכחותה כאישה דעתנית העוסקת בפומבי בנושאי הארד-קור פוליטיים ואזרחיים. כשחושבים על זה, גם ברדיו בעברית קשה למצוא לה מקבילה נשית.

"כשישבנו בהתחלה, אני ומקבולה, במטרה לשרטט את גבולותיה של התוכנית, החלטנו לא להציג גבולות מראש", מספר ברנארד טנוס, מנהל התוכנית ברדיו א-שמס. "החלטנו לאפשר למאזין לשפוך את ליבו על כל נושא שירצה במסגרת החוק והאתיקה". מאז ולאורך שלוש וחצי השנים האחרונות משדרת נסאר פעמיים בשבוע (ראשון ורביעי, 16:00- 17:00) את "דיבור ישיר" ('כלאם מובאשר').

"אם אפשר להשוות אותה לתוכנית בעברית, אפשר לומר שהיא דומה מאוד ל'זהבי עצבני' של נתן זהבי או לתוכניתו של ז'וז'ו אבוטבול", כך נסאר, וטנוס אומר ש"כמו זהבי, גם מקבולה היא בחורה דעתנית היודעת להתבטא בצורה מעולה ואסרטיבית. התוכנית הזו מעוררת הדים כל הזמן כי היא נוגעת בבעיות רגישות ושוחטת פרות קדושות". אלא שבניגוד לנתן זהבי, נדמה שאצל מקבולה נסאר אין משחק של פרובוקציות ועצבים מבוימים.

נסאר, רק בת 33, תושבת חיפה ובמקור מעראבה, עבדה עד הגיעה לרדיו בארגוני זכויות אדם ונשים. אכן אין נושא שהוא מחוץ לתחום מבחינתה: פוליטיקה, יחס המדינה למגזר הערבי, הדת המוסלמית, ספורט, אלימות נגד נשים וכהנה. היא מספרת שלערביי ישראל הרבה יותר קל לדבר על אפליה, גזענות וקיפוח מאשר לדון בבעיות הפנימיות של החברה. "קיים קונצנזוס לפיו אנחנו מופלים ומקופחים, וכשמגיעים לדון בנושאים יותר חברתיים, אנשים נרעשים. כשדיברתי על האנס בני סלע, למשל, עלו לשידור מאזינים שגילו הבנה כלפיו. יש אנשים בחברה הערבית שחסרה להם מודעות לחומרה שבאונס, ואני מביעה את עמדתי החריפה בנושא".

"אני דוגלת בכך שזכותה של אישה לבחור את הלבוש שלה, שכל אדם – גם אם הוא ערבי – יכול לחיות עם כל בן זוג שיבחר, ושכל אחד יחיה לפי הנטייה המינית שלו", פורשת נסאר בלהט את משנתה. "האג'נדה החברתית והפוליטית שלי ברורה לכולם".

מנהל רדיו "א-שמס", סוהיל כראם, למד לחיות עם הביקורות, כאשר אחוזי ההאזנה המרשימים מאוד עודדו אותו. "מקבולה מגלה סבלנות וסובלנות גם כלפי מאזינים שעולים לשידור כדי לקלל אותה. בסופו של דבר היא זוכה להערכה מאוד גדולה - אפילו מספר אנשי דת, שאינם מסכימים עם דעותיה, מחמיאים לה. עד שהוקם רדיו 'א-שמס' פחדו מאזינים להתקשר ולהביע עמדות, מחשש שיבולע להם. לאחר שהציבור השתכנע שהתחנה שלנו אמינה, הוא התחיל להתקשר ולפתוח את הפה. לא עוד רדיו ממסדי ומאיים, אלא רדיו עבור הציבור".

"אנחנו מקבלים מבול של תלונות, מדי יום, מכל המגזרים: הפוליטי, החברתי, הציבורי והדתי, אולם הגיבוי שאנו נותנים לנסאר הוא טוטאלי", משלים מנהל התוכניות טנוס. "לא יצליחו להשפיע עלינו ולא יצליחו למנוע את חופש הביטוי מנסאר ומהמאזינים".

גם ראשי הציבור הערבי לא מצליחים להימלט מהצלפותיה של נסאר. "אני מבקרת את המדיניות של אישי ציבור רבים, ביניהם ראשי ועדת המעקב והשר ראלב מג'אדלה. הבעיה של מג'אדלה היא שהוא מפיץ צורת חשיבה בחברה הערבית לפיה רק אנשים כמוהו, שמשתייכים למפלגות ציוניות, יכולים להביא תקציבים למגזר. הוא שוכח שמדובר בזכויות שלנו כאזרחי המדינה".

נסאר, המעידה על עצמה כי היא "חיה בנוח בחברה הערבית", חשה כי היא עומדת למבחן יומיומי. "למרות הזעם המופנה לעברי אני מקבלת גם הרבה המון אהדה והערצה מצד הציבור הערבי. אני לא מכירה עוד אישה שמגישה סוג תוכנית כזה, ואני מקבלת הרבה פרגון".

כמי שמשוחחת עם מאזינים רבים ("חבל לי ש-95 אחוז מהמתקשרים הם גברים. אולי מפני שטון הדיבור הוא גבוה", היא אומרת), היא מנסה לנתח את השינוי שחל בחברה בה היא חיה: "מצד אחד, חלק מהאנשים נהיו ליברלים יותר, אבל חלק אחר הפך דתי יותר. לפני כעשרים שנה הליברליות והדת לא היו משמעותיות בחברה, כיום הן מתחזקות ומקצינות את הפערים".

לנסאר יש רק מילים חמות על מקום עבודתה. "הרדיו מגלה אומץ רב כשהוא מתיר לי להעלות נושאים כאלה באופן גלוי לדמיון פומבי. רדיו 'א-שמס' מעניק חופש פעולה מלא לשדרניו והוא נותן יד לשבירת טאבואים ולחופש ביטוי מלא. איני עיתונאית מלידה, אבל אני חושבת שאני נמצאת במקום טוב ונוח", היא מחייכת. ומה לגבי העתיד? "לא יודעת", היא מהרהרת - שלא כהרגלה - מספר שניות. "אולי אעבוד באל-ג'זירה. נחיה ונראה".