פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הניצחון הוא הדרך לשלום

      צביקה פוגל סבור כי כדי להגיע לשלום, על ישראל להפסיק לדחות את האופציה הצבאית ולהוכיח במעשים את יכולתה ורצונה לנצח

      "אנשי צבא בכלל וגנרלים בפרט הם מחרחרי מלחמה", "צה"ל תמיד ימליץ לפתור סכסוכים בדרך של מלחמה", "מלחמה היא הדרך של הצבא להגדיל את תקציבו ולקדם את מפקדיו". הציטטות הנ"ל אינן לקוחות מעולם הדמיון, הן הופיעו בצורה זו או אחרת בשיחות סלון, בכתבות עיתונאיות רבות רייטינג ולעיתים מזומנות נשמעו גם בלשכות המרווחות של חברי הכנסת. אמירות אלה מבטאות לכאורה תחושת מיאוס ציבורית מן הצורך להמשיך ולהביא לידי ביטוי כוח צבאי. התבטאויות דומות יוחסו לכאורה לעובדה כי אין יותר איום קיומי על מדינת ישראל.

      "אין יותר מלחמות גדולות", הכריזו יודעי דבר. "עימות נמוך עצימות", התמודדות מול טרור ומלחמות גרילה, הן האיום הבא, הודיעו מביני עניין, יען כי מלחמות גדולות הן מתחום עניינם של גנרלים ומלחמות קטנות הן חלק בלתי נפרד ממומחיותם של פוליטיקאים.

      ואקום היוזמה הצבאית שהשאירה ישראל נתן את אותותיו והתוצאות לא אחרו לבוא. החיזבאללה השתלט על דרום לבנון והתחיל לשלוח ידו בניסיון לכבוש עמדה בתוך ממשלת לבנון. חמאס לא התמהמה והצליח בבחירות דמוקרטיות להשתלט על ממשלת הרשות הפלסטינית ולמסד מדינה ברצועת עזה.

      גם אם לא נרצה להודות בכך, המציאות טפחה על פנינו. הדמוקרטיה התמימה לא הצליחה להכניע את האיסלם הקיצוני, כני הרקטות לא החלידו ויורשו האמיתי של ערפאת הוא אסמאעיל הניה. אבל אצלנו עדיין "לא נפל האסימון", אנחנו עדיין משוכנעים כי הדיפלומטיה, ההבלגה והוויתורים ינצחו את המוטיבציה של אותם קיצוניים המגובים על ידי אירן, המודיעים בריש גלי כי מטרה אחת להם – להחזיר לעצמם את ירושלים. וכך, לאורך שנים, דוחה ישראל את אופציית היוזמה הצבאית בתואנות מתואנות שונות. המשך ירי הרקטות מרצועת עזה אינו מדיר שינה מעינינו ואיומי נסראללה אינם נשמעים רציניים כשהם באים מבונקר מרוחק ועמוק.

      נתיב ייסורי הניצחון

      חג הפסח הולך ומתקרב ואחריו ימי הזיכרון לשואה ולגבורה ולחללי מערכות ישראל ויום העצמאות. אין מקום לדאגה, ישראל לא יוצאת מיוזמתה למלחמה בתקופה של חגים. לכאורה, המסקנה המתבקשת היא כי נזכה לחגוג את חג הפסח ללא צווי שמונה, וכי עד לאחר שימריא המטוס האחרון, עם אחרון אורחי חגיגות השישים לעצמאותנו, תסתפק ישראל בהבלגה, בהתאפקות ובתפילה, כי ירי הרקטות מעזה לא יחייב תגובה, וכי נקמת החיזבאללה על חיסולו של עימאד מורנייה תדחה או תתרחש הרחק מגבולותינו.

      למעשה, מזה למעלה משלושה עשורים נוקטת ישראל אותה שיטה של הפגנת שרירים תחת הכותרת הריקה מתוכן של "עוצמה ממוקדת / נקודתית המגבירה את כוח ההרתעה". מאז מלחמת ששת הימים לא הצליחה ישראל לשחזר ניצחון בצורה חד משמעית. מאז אותה מלחמה, היוזמה עברה לידי אויבינו. ככל שהתרחקנו מאותו ניצחון העדיפו ממשלות ישראל לדורותיהן לשחוק את חוסנו של העורף על מגרש משחקי הניסויים המדיניים. תם עידן הניצחונות הצבאיים ועליית ערכם של גנרלים והתחיל עידן הפתרונות המדיניים ואתם עליית קרנם של עסקני ופעילי המפלגות. זאת, למרות שבכל מלחמות ישראל, ראש הממשלה היה אזרח מן השורה!

      הרתעת העולם הערבי הקיצוני ואתה הבטחת המשך קיומנו תלויים ביכולתנו וברצוננו לנצח. אם לא נוכיח זאת במעשים, נמשיך לחזק במו ידנו את מבקשי נפשנו. מחיר הניצחון יקר מנשוא, אך מחיר ההתמהמהות יהיה יקר שבעתיים. הדרך לשלום עוברת בנתיב ייסורי הניצחון ואין לה קיצורים. אין לנו את הפריבילגיה להגיע לשולחן המשא ומתן מעמדת נחיתות. הגיעה העת לנצל את יכולותינו ולנצח ללא תנאי וללא רחם. במזרח התיכון אין חצי ניצחון ואפילו לא ניצחון בנקודות.

      תת אלוף (מיל') צביקה פוגל היה ראש מטה פיקוד הדרום