ארבעXארבעה

מי ששמע את שונקי באחד משני ביקוריו בארץ מכיר כבר פחות או יותר את הסאונד המאוד מאובחן של ילד הפלא הצרפתי – טק-האוס חללי ודאבי, ששומר על מקצב מאוד Fאנקי ואווירה עמוקה בו זמנית. הבעיה היחידה שלו כמפיק - גם כאשר מדובר בקטעים שלו וגם כאשר מדובר ברמיקסים שהוא מפיק לאחרים - בדומה למפיקים מוצלחים רבים שהצליחו להשיג תביעת יד ברורה כל כך, היא סוג של חד גוניות.

לקראת אלבום הבכורה הוא החליט סוף סוף לשחרר קצת הרצועה ולתת לחברים לטפל גם בו קצת לשם שינוי. בעוד פול ריץ', עוד מפיק פריזאי חיובי ביותר בדרך כלל, מתעקש לשחק עם אותם אלמנטים שהזניקו את הקריירה של שונקי, אבל עם יותר אגרסיה ופחות כישרון, מתיאס קאדן עושה בחוכמה ולוקח את שונקי לעולם שלו – האוסי, מפוצץ בכלי הקשה, מקצבים רב שכבתיים, סאונד חם, באס רועד וקצת דאביות בשביל האווירה.

Ovum, הלייבל של ג'וש ווינק, קצת איבד אותי בשנתיים האחרונות בדומה לבעלים שלו. הריליסים נשארו יעילים מאוד לרחבה מלאה בשיא הלילה, אבל משהו ברגש ובתחכום אבד, לטובת מניפולטיביות מחושבת נורא, אבל גם קצת סחית. דג'ולז, עוד צרפתי שהייתם מזמן אמורים לשים אליו לב (האמת שהוא יותר די ג'יי ממפיק, למרות שגם ההפקות שלו ברמה מאוד גבוהה), שכבר שחרר ב-Ovum כמה וכמה קטעים, מצליח להרים את הפרופיל של הלייבל לכיוון משמח עם קטע טרייבלי-אסידי – בכל זאת ג'וש ווינק חתם כאן על הצ'ק – שנשמע כמו אפטר מפעם. את התפקיד המרכזי משחקים כאן ליין אסיד שמתפוצץ ספוראדית ורול של סנייר שמשחקים אחד עם השני, אבל בעיקר עם הראש. גם הרמיקס של 2000+1 ההולנדי אפקטיבי – עמוק יותר ויכול להתאים גם באווירה קצת פחות קרחניסטית.

את ריקליינר, הצרפתי האחרון להיום, יצא לי להכיר דרך הקטעים שהוציא בלייבל קאטווש של כריס קאריאר (עוד דמות מפתח והבעלים של לייבלים חלוציים כמו Adult Only ו-Combustible). הקטעים שלו מתאפיינים בסאונד מאוד אלקטרוני, ותמיד יש בהם איזו מלודיה מהפנטת – טראנסית כמעט – שגורמת להם להיכנס לשוב לארגז התקליטים. "Some People", הקטע החדש שלו, נחרט בתודעה בעיקר בגלל הסימפול הקולי הקצרצר שלו שחוזר בלופ, כשמתחתיו ביט ובס מאוד פאנקיים. דווקא דניאל סטפאניק, איש הלייבל המצוין Moon Harbour, מנפק כאן רמיקס מונוטוני – מהסוג שמאיים להתפתח עד שמבינים שהוא נגמר ולא קרה כלום במשך שמונה דקות - ולא מלהיב במיוחד.

יפה עשה קווין סונדרסון כשהחליט לשחרר את קטלוג ההפקות העצום שלו ולעדכן אותו בעזרת חברו הטוב קרל קרייג ומפיקים אירופאים עדכניים דוגמת לוקודייס, יוריס וורן, סמואל אל. סשנז. החלק השלישי והאחרון בסדרה המצוינת הזו כולל שני רמיקסים של תותחי-על: ג'ון טחאדה ומתיו ג'ונסון. טחאדה מעמיס על "Just Want Another chance" את הטק-האוס שמזוהה איתו – ליין מלודי מינימליסטי, ביט אלקטרוני-Fאנקי ובאס שרודף אותך באיטיות; ג'ונסון העמיד את עצמו במשימה קצת יותר קשה, שלא לומר בלתי אפשרית – הוא מטפל ב"Good Life" של אינר סיטי. המסקנה המתבקשת היא שב"גוד לייף" אסור לגעת. חוץ מבוטלג ישן של בייסמנט ג'אקס אני לא מכיר מישהו שלקח את הקלאסיקה הזו ולא יצא עם תוצאה נחותה מהמקור. הגרסה החדשה של ג'ונסון נשמעת בעיקר כאילו הוא לקח את הא-קפלה של השיר המקורי והלביש אותה על קטע שלו. זה לא אומר שקורים כאן דברים רעים – ג'ונסון הוא מפיק טכנו נהדר וגם כאן הבייסליין שלו ירצח כל מועדון – אבל איפה זה ואיפה אותו המנון אלמותי.