לצ'יף של בני האקומה היתה בת בשם קו צ'ין נה נא-קו, שכונתה בחיבה קוצ'ין ונישאה לשאקוק רוח החורף. לאחר ששאקוק שם את משכנו בקרב בני האקומה, החלו העונות להפוך בהדרגה לקרות יותר ומידי שנה השלג והכפור השתהו ונמשכו זמן רב יותר.
בגלל הקור התירס לא הבשיל. האנשים החלו ניזונים מעלי קקטוס וצמחי בר אחרים. יום אחד כאשר יצאה קוצ'ין לאסוף עלי קקטוס, היא נצרבה מקוצי העלים שאספה. בעודה נוגסת בעלה קקטוס, ראתה גבר צעיר מתקרב לעברה. הוא לבש חולצה צהובה מאריג משי של תירס, חגורה וכובע גבוה ומחודד, חותלות ירוקות עשויות מטחב ירוק שצמח ליד מעיינות ומוקסינים רקומים ברקמה נפלאה של פרחים ופרפרים.
תירס במקום עלי קקטוס
הוא הצדיע לה בברכה ובידו נשא קלח גרגרי תירס ירוק. היא החזירה לו ברכה עם ידה האוחזת בעלה הקקטוס. "מה את אוכלת?", הוא שאל. האישה הצעירה ענתה והוסיפה שהתירס אינו מבשיל עוד בגלל הכפור ולכן נאלצים בני האקומה לאכול עלי קקטוס.
"אכלי את קלח התירס הזה ואחזור הביתה להביא לך קלחים נוספים, שתוכלי לקחת איתך הביתה". אמר לה ונעלם לכיוון דרום. כעבור זמן קצר הוא חזר נושא חבילה עמוסה בקלחי תירס ירוקים שהניח לרגליה.
"היכן מצאת כל כך הרבה תירס?", שאלה קוצ'ין. "הבאתי את התירס מביתי בדרום הרחוק", הוא ענה. "שם, התירס גדל בשפע ופרחים פורחים כל השנה".
"הו, כמה הייתי רוצה לראות את ארצך הנפלאה, האם תיקח אותי איתך לביתך?", שאלה קוצ'ין.
"אם כך", ענה הגבר הצעיר, "קחי עמך את התירס. בואי לכאן מחר ואביא לך עוד תירס". ובמלים אלו נפרד ממנה לשלום ונעלם לכיוון הדרום החם.
נשמת הקיץ
קוצ'ין החלה לחזור לביתה עם צרור התירס, כשפגשה בדרך באחיותיה שיצאו לחפש אותה לאחר שהתמהמה לשוב. הן הופתעו מאוד לראות את התירס במקום עלי הקקטוס. קוצ'ין תיארה בדייקנות את העלם ואת המקום ממנו הגיע. למחרת היא חזרה לאותו מקום כפי שביקש ממנה כדי לקבל עוד תירס, הפעם הוא ליווה אותה לביתה.
"זהו מויכין", אמרו אביה ואימה, "הכניסי אותו הביתה בפעם הבאה". ביום שלמחרת, קוצ'ין נה נא-קו הלכה שוב לפגוש את האיש הצעיר. אכן, העלם היה מויכין נשמת הקיץ. הוא המתין לה עם צרור מלא בקלחי תירס מתוקים. ביחד הם נשאו את התירס לכפרם של בני האקומה.
מויכין התקבל בברכה בביתו של הצ'יף. בערב, כמנהגו תמיד חזר מהצפון שאקוק, רוח החורף, בעלה של קוצ'ין. כל היום הוא השתעשע עם רוחות הצפון, פתיתי השלג והברד. כשהוא הגיע לכפר האקומה הוא חש בנוכחותו של מויכין. הוא קרא: "האם אתה כאן מויכין?" ונשמת הקיץ מויכין יצא לקראתו. "עכשיו אהרוס אותך", קרא שאקוק. "אני אהרוס אותך", ענה מויכין. הוא נשף רוח חמה שהמיסה את השלג והברד ואת רוח החורף העזה חימם והפך למשב רוח נעים של קיץ.
"לא אלחם בך עתה", אמר שאקוק, "בעוד ארבעה ימים אחזור לכאן לעימות והמנצח יזכה בקוצ'ין נה נא קו". והוא עזב בזעם. למחרת עזב מויכין לביתו כדי לעשות הכנות לקרב עם שאקוק. ראשית הוא שלח עיט אל חברו יאט-מוט החי במערב לבקש את עזרתו בקרב . אז, הוא קרא לעזרתו את הציפורים, החרקים והחיות ההולכות על ארבע וחיות בשדות בקיץ. העטלף שימש כמגן המועדף עליו, מכיוון שעורו היה נוקשה מספיק להגן עליו מהברד והרוחות המצליפות של שאקוק.
ביום השלישי יאט-מוט הצית את מדורותיו, תימרות עשן התאבכו מהמערב וכיסו את השמים. שאקוק היה בצפון והוא זימן לעזרתו את הציפורים וחיות החורף. הוא בחר בעורב הנחלים להיות המגן העיקרי שלו.
שאקוק ומויכין היו עתה קרובים זה לזה. שאקוק המטיר שלג וברד ששרקו בעודם מתאבכים בסערה, העשן והאש של יאט-מוט המסו את כלי המלחמה של שאקוק ולבסוף הוא ביקש הפסקת אש. מויכין הסכים והם נפגשו ליד החומה הלבנה בעיר. שאקוק הודה בתבוסתו בפני מויכין המנצח. הם הסכימו ביניהם לשלוט כל אחד בתורו לתקופה מסוימת בשנה, מבלי להפריע זה לזה. כך נולדו החורף והקיץ.
להיפתח לשינוי
בחרתי באגדה זו מכיוון שבימים אלו אנחנו נמצאים בקו התפר שבין העונות. התירס עבור האינדיאנים הוא סמל לשפע שאמא אדמה ממלאת בו את חיינו והוא מזונם העיקרי. חיית המגן שבחר מויכין נשמת הקיץ היא עטלף הנושא תדר של מוות ולידה מחדש. זה התדר הנדרש מאיתנו כאשר בכוונתנו ליצור בחיינו שינוי.
לעטלף עור נוקשה המאפשר לו לא להיות מושפע מהסביבה החיצונית ולהיצמד למטרה. זהו ויתור מוחלט על העבר למען החדש שבפתח.
כדי לקבל את השפע שמביא הקיץ עלינו לוותר על הקור המכווץ שבתוכנו ולהיפתח לשינוי. שאקוק רוח החורף בוחר כמגן בעורב הנחלים (עורבני) הנושא תדר של כישוף וחיבור למכשפות ופיות. עם זאת, לעורבני גם קלות דעת המתבטאת בהימורים ומשיכה לכל מה שנוצץ. נקודת תורפה נוספת שלו היא קושי להשלים משימות.
אגדה זו היא מראה לקונפליקט הפנימי שלנו בדרך ליצירת שפע בחיינו. הקור של רוחות הצפון מביא איתו אנרגיה של קור המכווץ, סוגר ומעלה רצון להתבודדות וויתור על הקושי. הדרום לעומתו נושא תדר של חמימות, שפע, פתיחות ונתינת אמון. הקיץ הוא זמן ההבשלה, זמן להוציא החוצה את פירות הישגנו, עליהם עמלנו כל החורף בתהליכים של התפתחות פנימית. השינוי דורש עקביות וכוח רצון להגיע למטרה המיוחלת.
מויכין מייצג את העוצמה השואבת כוח מחום הלב האוהב, כדי לראות את קו המטרה של השפע. בקיץ אנחנו מודים לאדמה על השפע שהיא מעניקה לנו: בחג השבועות על פי המסורת העברית ובתחילת חודש אוגוסט, בשיאו של הקיץ, בחג השפע השמאני.
אורלי נירן יהלום (גוטגנוני) היא מחברת הספר "בינת הלווייתן" ומנהלת מרכז "מעוף מקודש" לשמאניזם וריפוי תודעה.