העיר העברית הראשונה?

במשך כאלפיים וחמש מאות שנים מציין עם ישראל את חג הפורים ביום י"ד באדר. החג נפתח בקריאת המגילה בערב החג ומסתיים למחרת בערב. פרסום אירועי החג מטעם עיריית תל-אביב-יפו אינו מזכיר את תאריך החג. הפרסום באתר האינטרנט של העירייה מזכיר "הפנינג", ולא "עדלאידע", או פורימון, או אירוע – רק "הפנינג"! הפרסום בעיתונות ובשלטי החוצות מתייחס לסגירת רחוב בן-יהודה מה-20 במרץ בחצות ועד ה-21 במרץ ב-19:00, תאריכים שאין להם מאומה עם החג שנוצר עוד לפני שנקבע הלוח הנוצרי ואף לפני שנולדה הנצרות.

"תקלה" זו אינה ייחודית לחג הפורים וחוזרת על עצמה באירועים שונים בעיר. כך, לדוגמה, נערכות בה הקפות שניות במועד כלשהו באוקטובר אבל לא בכ"ב בתשרי - מוצאי חג שמחת תורה. אירועי ההנצחה לראש הממשלה שנרצח, יצחק רבין, מתקיימים אי-שם בנובמבר אבל לא ביום הזיכרון הרשמי והנכון, י"ב בחשון. טקסי יום הזיכרון לחללי צה"ל מתקיימים בערבו של אחד מימי אפריל-מאי, אך לא בערב ד' באייר. הגורמים האחראים לארועים מטעם העירייה של העיר העברית הראשונה, ובראשם מן הסתם ראש העיר רון חולדאי, אינם נותנים את הדעת על הקשר בין האירועים לבין מקומם בלוח העברי.

בתחומי העיר שוכן מוזיאון משובח, מוזיאון ארץ ישראל. מי שהפך את המוזיאון למה שהינו, מרכז תרבותי מרתק, הוא האלוף שנרצח, רחבעם זאבי. למרות שחלפו כבר למעלה משש שנים מאז הרצח, רון חולדאי לא הצליח עד היום – למרות פניות רבות אליו מגורמים שונים, ובהם הח"מ – להעביר במועצת העירייה החלטה הקוראת לשנות את שמו של המוזיאון ולקרוא לו על שמו של זאבי. ככל הנראה שיקולים פוליטים קטנוניים הם המונעים את הנצחתו של האיש במקום הטבעי ביותר לכך: מוזיאון ארץ ישראל ע"ש רחבעם זאבי.

לעומת זאת, כאשר הועלתה לאחרונה הצעה לבטל את ברית הערים התאומות בין תל-אביב לבין עזה, לנוכח המלחמה המתקיימת, נפסלה ההצעה על-ידי חולדאי, וברית הערים התאומות עם בירת האויב רק הוקפאה, אך לא בוטלה. מדובר בברית מימי אוסלו העליזים ולפני ההתפכחות המכאיבה אך הלא-מפתיעה.

ובאותה תקופה, כאשר שדרות מופגזת מעזה, קצב ראש העירייה את הזמן שבו הותר לתושבי שדרות להפעיל אוהל מחאה בכיכר שלמרגלות בניין העירייה. האם פגע האוהל במראה הכיכר ובתדמית הבועה התל-אביבית?

במקביל לכך, בעיר העברית הראשונה התקיימה תערוכה תחת השם "בתי הבאר: הארמונות הנעלמים של יפו". התערוכה נפתחה במעמדו ובחסותו של ראש העירייה, עסקה בהצגת בתיהם המוזנחים של העשירים מבין ערביי יפו, וקראה לשימורם. עד כאן, הכל תקין ואולי אף תמים, אבל, כאשר בין המציגים בתערוכה נכללת עמותת "זוכרות", יוצא המרצע הפוליטי מן השק. מטרתה של עמותה זו, על-פי הכתוב באתר האינטרנט שלה היא: "להביא להכרה בחוב המוסרי על העוול שגרמו המדינה ומוסדותיה לעם הפלסטיני, ולקדם את מימושה של זכות השיבה של הפליטים והפליטות". האם ידע ראש העירייה למה הוא נותן את ידו וחסותו, ואולי גם כספים של משלמי המסים בעיר?

וכאילו לא די בכך, התיאטרון העירוני של תל-אביב, התיאטרון הקאמרי, בחר להעלות על בימתו את "השיבה לחיפה", על-פי ספרו של ר'סאן כנפאני, דובר החזית העממית לשחרור פלסטין ועוזרו הקרוב של ג'ורג' חבאש. כנפאני מצא את מותו ב-08.07.72, ימים ספורים אחרי הטבח שביצע ארגונו בנמל התעופה בן-גוריון ב-30.05.72, שבו נרצחו כ-30 יהודים. ייתכן שהמחבל חוסל על-ידי המוסד בעקבות הפיגוע הנורא. לתיאטרון הקאמרי אין בעיה להציג את האיש כמי "שנרצח בביירות בשנת 1972, ונחשב בעיני רבים לאחד מגדולי הסופרים הפלסטינים החשובים של דורו, ואולי החשוב שבהם... יצירת המופת... ". הס מלגלות לצופים המוזמנים לרכוש כרטיסים להצגה לאיזה ארגון טרור רצחני השתייך האיש ואת מי משרתת העלאת המחזה.

ניתן היה לצפות שאם לא בגלל הסיבות הענייניות, אזי לפחות בגלל היותה של שנת 2008 שנת בחירות, יתעשת ראש עיריית תל-אביב-יפו ויהיה ער לרגשותיהם של אזרחי ישראל, למורשתם ולביטחונם. לפי שעה אין סימנים לכך.

ד"ר רון בריימן כיהן כיו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי בשנים 2001-2005.