אולמרט, תכיר את הצונאמי

לא מעט עבר על אברהם, פליט מאריתריאה, בשנה בה הספיק לבלות בישראל. חמישה חודשים הוא נכלא בכלא מעשיהו ברמלה. לאחריהם השתכן במקלט מתפורר בדרום תל אביב, עד אשר קיבל אישור שהייה ורישיון עבודה. כל העת שלח כסף לאשתו ובתו במצרים. כשהיה להן מספיק כסף להמשך המסע, הצטרפו אליו השתיים בישראל. אלא שמשהגיעו לכאן, הושמו מיד בכלא קציעות למשך ארבעה חודשים. רק בשבוע שעבר קיבל אותן אברהם בזרועות פתוחות, בדירה ששכר עבור המשפחה בדרום תל אביב. מבחינתו, השנה היתה שנה טובה בהרבה מאלו שקדמו לה.

אני פוגש אותו ליד התחנה המרכזית, כשממרומי 1.95 מטר הוא אוחז בידה הזעירה של מרלין בת השנתיים ושלושה חודשים - לה כאמור כבר וותק של קרימינלית בכלא הישראלי. "זו הפעם הראשונה שאני יוצא איתה מהבית", מחייך אברהם. "בכלא היא הפסיקה לדבר, ובכתה כל הזמן. היא בקושי מכירה אותי".

בארץ הולדתו של אברהם, אריתראה, החלה ב-1962 מלחמת גרילה ארוכה ומדממת כנגד השלטון האתיופי המדכא. בשנת 1991 קיבלה אריתריאה עצמאות, אך גודל הציפיות היה גודל האכזבה. "זה היה סוף טוב הכל רע", מסביר חגי ארליך, פרופ' (אמריטס) בחוג ללימודי אפריקה באוניברסיטת תל אביב, ומייסד החוג באוניברסיטה הפתוחה: "העצמאות הפכה את המדינה לצבאית, סגורה ואוטוקרטית, בניצוחו של הנשיא החשדן אסיאס אפוורקי, שפתח בסכסוכים יזומים עם כל שכנותיו, בהם נהרגו עוד עשרות אלפים. מהבטחה גדולה הפכה אריתריאה למדינה שבורחים ממנה".

אברהם נולד לפני שלושים שנה במחנה פליטים בדרום סודן, לשם נמלטה משפחתו. ההורים התחברו שם עם זוג אתיופים, פליטים מהצד השני של המתרס. בתם הבכורה היתה נאקה. אברהם ונאקה, שני בנים למשפחות פליטים ממדינות יריבות, התאהבו.

כשאברהם ונאקה חזרו לאריתראה, לאחר הקמת המדינה, הוא נעצר על ידי השלטונות והואשם בפעילות פוליטית למען האופוזיציה. "קיימתי פעילויות חברתיות בכפרים יחד עם חברים אחרים מהתיכון", הוא מספר "עזרנו לזקנים ולילדים, אבל הממשלה חשבה שאני אופוזיציונר, זרקה אותי לכלא, ודרשה לדעת מיהם המפעילים שלי". נאקה גורשה מהמדינה.

כשאברהם השתחרר גילה שעקבותיה של בחירת לבו, שהיתה אז בהריון, נעלמו. "רק אחרי כמה חודשים היא הצליחה להתקשר אלי מחרטום, ונתנה לדודים שלי את הכתובת שלה. עזבתי הכל ויצאתי מהמדינה בחשאי". ומה בדבר ההריון, אני שואל. "היא הפילה, בגלל הלחץ", הוא עונה בלאקוניות.

ובחזרה לחייה החדשים: על הקיר, מעל חלון דירתם של אברהם ונאקה, תלויים שני דגלי ישראל קטנים. בתשובה לשאלה מדוע ולמה, מסתפק אברהם ב"זה הבית שלי היום, אז אני אוהב את הדגל הזה".

מסתבר שהמאבק לעצמאות באריתראה הוביל את המדינה שבדרך לראות בישראל סוג של מודל לחיקוי. "הם היו ציונים, במובן זה שהאריתראים שראו עצמם כמדינה במצור, מגויסת ונלחמת, מעטים מול רבים", כך פרופ' ארליך. "עד היום קיימת שם הערכה רבה לישראל". אבל יהיה מוגזם לומר שאברהם כבר מתרווח בביתו החדש. הוא גם עדיין מסרב שיצלמו את פניו, כי "אם יום אחד תחליט הממשלה הישראלית להחזיר אותי לאריתריאה, התמונות האלה יהיו בעיתיות מאוד עבורי".

אברהם ונאקה עברו יחדיו מסודן למצרים, אולם משסירבו השלטונות המקומיים להעניק למשפחתו מעמד של פליטים, החליט לחפש את עתידו במקום אחר. ומה עם שאר בני משפחתם? "כל האחים שלי באירופה", הוא מספר. "אחד שילם שוחד בסודן והשיג ויזה לטורקיה ומשם עבר לאתונה, ושניים עלו על אוניה בלוב בדרך לאיטליה. אחי הבכור המשיך משם לאנגליה, שם מעניקים אוטומטית מעמד פליט למבקשי המקלט המדיני". הוא מספר גם על ארבעה מחבריו לכפר, שנחשדו בפעילות פוליטית ונרצחו בכיכר המרכזית, לא לפני שהחיילים דאגו להביא למקום את הוריהם כדי שיחזו בהוצאה להורג.

כשאנחנו נפרדים מבקש אברהם ללוות אותנו לרחוב, אבל מרלין מזדעקת ממקום מושבה על ברכי אמה, ושולחת ידיים כמהות לעברו. הוא צוחק, מרים אותה אל על ולוקח אותה עמנו החוצה. בעוד כשבוע תתחיל הפעוטה לבלות את שעות היום בגן סמוך, שמאכלס ילדים של פליטים ועובדים זרים, כדי שההורים יוכלו לעבוד. אז תתחיל מרלין להתרגל לחיים בישראל. אברהם מקווה שהם לא יצטרכו לעזוב כשזה יקרה.

לתרומות והתנדבות: info@ardc-israel.org