אולי נצא לסרט, דרלינג ?

מאת: נחמן אינגבר, העיר

ארה"ב 2001. שעה ו-55 דקות.
שילוב מנצח: הגבר שבגברים אנטוניו בנדרס ומולו האשה שבנשים, אנג'לינה ג'ולי, שלידה כל אשה אחרת נראית כמו גירסה מהוססת וממש צנועה וחסודה של הדבר האמיתי. מפגש פסגה, וכל זה כדי לעסוק בחטא הקדמון. אנג'לינה היא אשה מסתורית, שבחובה המון סודות אפלים וקטלניים, והיא מפגינה ביטחון מיני מדהים. אנטוניו הוא איש עסקים קובני נאה ועשיר, הרוצה להתחתן באמצעות התכתבות. וכשהגבריות והנשיות נפגשים, בום, מעניקה הליידי לג'נטלמן ריגושים ארוטיים שלא חווה מעולם, והוא מתאהב בה נואשות. הוא אינו יודע שהתאהב בדימוי שקרי שיצרה הגברת במכתביה, שכל סיפוריה היו שקר גדול אחד ושאין תוכה כברה. הוא עוד ילמד.
הסרט נעשה על פי ספר של קורנל וולריץ', סופר אמריקאי נחשב של רומנים אפלים, העוסקים באימה, מסתורין ואזורים אפורים של אי רציונליות. ביים את הסרט מייקל כריסטופר, מחזאי נחשב שהפך לתסריטאי ידוע ולאחרונה גם לבמאי.

צרפת 2000. שעה ו-40 דקות. גלובוס
סוף סוף גירסה צרפתית לעלילותיו של המרקיז דה סאד, מי שתרם לאנושות את המונח סאדיזם אחרי אי אלו מעשים מגונים שביצע. אחרי שהאמריקאים, האיטלקים והבריטים ביצעו בו את זממם, טיפלו בו וטפלו עליו את כל תסכוליהם, חוזר הפושע אל מקום הפשע - לצרפת. וגירסתו של הבמאי הוותיק בנואה ז'אקו מפתיעה ומעניינת. הוא מעמת בין שתי מהפכות. המהפכה הצרפתית, חברתית ופוליטית, ההולכת ומידרדרת למרחץ דמים ונכשלת טוטאלית, והמהפכה של המרקיז דה סאד, המשחררת את הנפש האנושית מכל כבליה. וזו המהפכה האמיתית, והיא לא נראית בדיוק ככישלון. ההפך הוא הנכון. יש בה משהו יפה, רגיש, משחרר, וסצינת האהבה המסיימת את הסרט, היא ודאי מן היפות שנראו אי פעם בקולנוע.
סרט רגיש ועדין, ללא כל מה שמצפים מסרט העוסק במרקיז ובסאדיזם. משחקו של דניאל אוטיי בתפקיד הראשי הוא תופעת טבע מרשימה

ארה"ב 2001. שעתיים ו-5 דקות. גלובוס, הוד, פאר
פרס הליהוק חייב להינתן לסרט הזה. שלושת הנציגים האופטימליים של שכבות הגיל שלהם. מרלון ברנדו מייצג את הבאים בימים ובהיקף הגוף, רוברט דה נירו את בני גיל העמידה ואדוארד נורטון את מיטב הנוער. אולי לגבי נורטון לא קיים קונצנזוס מוחלט שהוא הטוב שבשחקני דורו, אך קונצנזוס כזה ודאי קיים לגבי שני הדינוזאורים האחרים. משלימה את הסרט אנג'לה באסט, נציגה אופטימלית של מראה המין הנשי. באשר לכשרון משחק, נעבור הלאה, בבחינת שחורה אני ונאווה.
רוברט דה נירו הוא גנב ברמה בינלאומית, שלא נתפס במשך 20 שנה, בזכות חמקנותו וזהירותו המופלגת. העמידה קופצת עליו, והוא מחליט לחזור למוטב ולחיות במסגרת החוק וסעיפיו. הוא ינהל מועדון ג'אז במונטריאול. הוא גם חושב שהגיע הזמן למסד את יחסיו עם היפהפייה באסט, דיילת אוויר. לשם ביטחון כלכלי לזוגיות החדשה, הוא מתפתה למבצע אחרון וגדול מכולם. המפתה הוא מרלון ברנדו, חברו, שותפו ומורו הרוחני. הוא סוחר אמנות ובעל טעם טוב, היודע כיצד לתמרן בני אדם למטרותיו. גם הוא זקוק מיידית לכסף קל, והפריצה המתוכננת תיטיב עם מעמדו הכספי. פריצה זאת עומדת בניגוד לשניים מעקרונותיו של דה נירו: לעולם תעבוד ביחידות, ואל תפעל בעיר בה אתה גר. הוא הולך לעבוד הפעם בצוות, והשוד יתרחש במונטריאול עירו. שותפו לשוד יהיה נורטון, צעיר מוכשר ותוקפני, המבקש מכה רצינית שתבסס את מעמדו בעולם. ואידך זיל גמור. ביים בחינניות פרנק אוז.

ספרד 2000. שעה ו-30 דקות. לב
בהתחלה זה נראה כמו תוכנית מורחבת של "בטברנה", עם או בלי הג'ינג'י, רק קצת יותר אותנטית, פלמנקו וכל זה, בביצועים מקוריים, לא כאלה ממוסחרים. אחר כך זה הופך קצת למלודרמה דוברת ספרדית וקורעת לב, ממש טלנובלה, על אב שכול, שבתו הלכה לעולם שכולו טוב והוא משקיע אהבה עזה בבן אחיו, נער הסובל מנכות קשה, אך הוא תאב חיים וחובב סקס. ולבסוף זה הופך לסרט יצרי, אלים ועתיר גבריות, העוסק בבעיה הים תיכונית הקשה ביותר, מסורת נקמת הדם.
"ונגו", סרטו החדש של טוני גטליף, במאי צרפתי המתמחה בסרטים על רקע צועני, הוא סרט על התרבות הים תיכונית. הוא מתרחש ומצולם באנדלוסיה, על רקע של חפלות ממושכות, עם כל הנשמה הים תיכונית, מועדוני לילה, להקות של נגני פלמנקו ונשים יפות ויצריות הרוקדות בחושניות את המחול המופלא ושרות בגרונות ניחרים מבחר של שירי פלמנקו. וכן, יש גם התבוננות במסורת הזימרה הערבית, המרוקאית, העומדת בבסיס שירת הפלמנקו. והכל מה זה אותנטי. יש די קטעי מחול ושירה המסוגלים לאכלס "בטברנה" שלמה ועוד בלי ננסי ברנדס, ועם הרבה אמת. אבל גטליף לא הסתפק בכך, והוסיף על הפלמנקו גם שלד עלילתי. זוהי בחינה חמורה, מדויקת ומרתקת, של ערכי הגבריות המאצ'ואיסטית הים תיכונית. הקטעים היפים הם דווקא אלה העוסקים במערכת היחסים העדינה והיפה של הגיבור והנער הצעיר, הסובל ממה שקראו פעם שיתוק מוחין, והמגלם חיוניות עזה ויכולת להתמודד עם מנעמי החיים והסקס בצורה שלא נראתה עדיין בקולנוע. רק שפה ושם מתגנב ללב הרהור מריר על ניצול לרעה של מום ונכות. סרט מרתק, מסוגנן מאוד, עשוי בתנופה קולנועית וראוי לתשומת לב.

ארה"ב 2001. שעתיים ו-2 דקות. דיזנגוף
"נערות שעשועים" פוגש את "לעזוב את לאס וגאס". סרט המכיל גופות נשיים גמישים, לחים, מתפתלים, עוגבים ומתמרחים, יחד עם כל כאב וצער העולם, קיומי שכזה, פלוס אמירה מטושטשת על נשיות אובדת ואובדנית. שום דבר שעשה הבמאי מייקל רדפורד ("הדוור") לא מכין אותנו לסרטו החדש, אלא אולי השימוש הנרחב שהוא עושה בכתיבת שירה, המחזיר אותנו אל "הדוור". חמש נשמות אובדות במועדון סטריפטיז בלוס אנג'לס. גברים חרמנים באים להתחמם ולהזדווג למראן של נשים יפות ומפותלות, מסוחררות על מוט חושני וסוגסטיבי ומציגות הבעות פנים מזמינות. שימוש ציני ומגעיל בגוף האשה בשיתוף פעולה של בעלות הגוף הזה, מסיבות כלכליות או קיומיות. עם דריל האנה הגמלונית, ג'ניפר טילי החיוורת, סנדרה או האקזוטית, שילה קלי ושרלוט איאנה.
אוי, כמה קיומי, אוי, כמה כבד, אוי, כמה קורע לב, אבל רק במובן התיאורטי. רדפורד החליט לבסס את הסרט על אילתורים ועל חומרים שיביאו השחקנים לסרט. כל שחקן שנבחן לסרט היה אמור להשתתף בכתיבת התסריט, המבוסס על חוויותיו האישיות, מין מחווה לקולנוע של מייק לי. לא תמיד ידעו השחקנים לאן יוביל אותם הסרט. והתוצאה? קצת מבולבלת.