חג פורים מגיע בסיומו של שבוע בו דיווח השב"כ על כעשר התרעות לביצוע פיגועים ברחבי הארץ, ומנגד התפרעות של פעילי ימין שהשחיתו בתים ומכוניות בשכונת ג'בל מוכבר בירושלים. מסורתית, נקשר פורים בעידן הנוכחי בפורענויות מסוגים שונים ומגוונים: מסיפורי הפולקלור המודרני על ילד שהתפוצץ לו נפץ תוצרת סין ביד בעודו לובש תחפושת דליקה, ולהבדיל, אלפי התרעות חמות בחסות המסכות.
חג פורים נקשר יותר מכל חג יהודי אחר לביטויים של אלימות. "חג הפיגועים" הוא תואר הכבוד המפוקפק שהודבק לו בעקבות שלושה פיגועי התאבדות שבוצעו בסוף שנות התשעים. בפורים 1997 התפוצץ מחבל מתאבד בקפה אפרופו בתל אביב, ורצח שלוש נשים. שנה לפני כן נרצחו 13 בני אדם בפיגוע התאבדות בדיזינגוף סנטר בתל אביב, כאשר יום קודם התפוצץ מחבל באוטובוס בירושלים והותיר 19 קורבנות בנפש. מאז שמחת החג כרוכה בכוננות לטרור ואלימות.
האם זהו קשר מבוסס או מקריות בלבד? למפגעים ערבים אולי אכן קל יותר להסתנן למוקדי קהל יהודי בעודם מחופשים; אבל גם מהפריזמה היהודית יש קישורים היסטוריים לפורענויות.
בחג פורים של שנת 1994 נכנס ד"ר ברוך גולדשטיין למערת המכפלה, והחל יורה במבקרים הערבים. 26 חללים הוא השאיר אחריו, לפני שנורה אף הוא למוות באירוע שנודע לימים כ"טבח מערכת המכפלה". האם ראה בכך הרוצח גולדשטיין ביטוי מעוות לרוח החג? "פורים שמח!" קרא חבר הכנסת דאז חנן פורת עם היוודע האירוע, ומאוחר יותר הכחיש כי קישר בין הדברים. התנכלויות אלימות קבועות של "יהודים שיכורים" כלפי ערבים מתבצעות מדי שנה בפורים, ורק מחדדות את השאלה המטרידה.
במסגרת אחת התקריות החמורות בשנים האחרונות, בפורים 2001, כמעט ובוצע לינץ' בנהג מיניבוס פלסטיני במזרח ירושלים; באותו ערב חג נרשמו עוד חמישה מקרי אלימות כאשר המון חוגג תקף משפחה פלסטינית ויידה אבנים אל עוברי אורח ושוטרים. מספר פצועים ושבעה עצורים היו שם.
שיעור בהיסטוריה של פורענות
התחקות אחר שורשי החגיגה הפרועה בפורים מובילה אל המקור, מגילת אסתר. הסיפור שמוביל את העלילה הוא ניסיון ההתנקשות במלך אחשוורוש ותכנון רצח היהודים בממלכה בידי המן. ההפי אנד כולל הוצאה להורג של המן ושל עשרת ילדיו, ופעולת נקמה שמבצעים היהודים בצורריהם, במהלכה נרצחו עשרות אלפי בני אדם.
בעקבות הסיפור במגילת אסתר, שזוהי הגושנפקא ההיסטורית היחידה שלו, התפתחו מנהגים דתיים בעלי סממנים אלימים בפורים. אחד המרכזיים שבהם, שעדויות לקיומו אותרו כבר בימי הביניים המוקדמים, הינו שריפה או תלייה של בובות בדמות המן. ה"עמלקים" של אותה תקופה, בניגוד לימינו אנו, היו הנוצרים ולא המוסלמים, ובהתאם ישנן עדויות לכך שבקהילות יהודיות באימפריה הביזנטית נהגו היהודים לתלות את בובת המן על צלב לפני שהציתו אותה.
חוקר הספרות מיכאל בחטין טען כי הרעיון הבסיסי של קרנבל הוא היפוך זמני של הסדר החברתי ויחסי הכוחות הפוליטיים. בפורים, שהיה מראשיתו קרנבל שתכליתו "לחגוג ולהעניש", יכלו היהודים להוציא לפועל מעשי התגרות ואלימות שביום-יום, בהיותם מיעוט מדוכא הכפוף לחוקי המדינה הנוצרית, יכלו רק לחלום עליהם בהתרסה כנגד ההגמוניה.
במרוצת השנים נפוצה עלילת הדם לפיה בפורים שורפים יהודים אדם בשר ודם, בדרך כלל פושע יהודי ולעיתים נוצרי. אבל גם בלי התעמולה האנטישמית הזולה, מחקרים היסטוריים טוענים שבמסגרת ההמולה הקרנבלית של פורים, לעיתים תחת אמתלה של שיכרות, נהגו צעירים יהודים לפרוק את עול החוקים. לעיתים הונהגו פרקטיקות של "סגירת חשבון", בעיקר בתוך הקהילה היהודית, אך לפעמים גם ביחס נוצרים. תיעוד מסוף ימי הביניים למשל, מספר על כמה מקרים של הענשת זוגות נואפים במסגרת חגיגות הפורים: הן הגבר והן האישה הוכו והוצלפו, כאשר הגבר אף נגרר עירום ברחובות העיר.
הפרשה המפורסמת ביותר לאלימות פורימית אירעה בצפון צרפת במאה ה-12. על פי המסופר בשני מקורות שונים, האחד יהודי והשני נוצרי, יהודי העיר ברייה שיחדו בריון מקומי כדי לרצוח אחד מאויביהם. היהודים תלו את שנוא נפשם על גרדום, ובתגובה הורה מלך צרפת, פיליפ אוגוסטוס, לטבוח ביהודי העיר, והביא למותם של 80 בני אדם.
הרעיון של חיסול חשבונות במסגרת הילולה משוחררת, רוויות אלכוהול ויצרים, אינו ייחודי ליהדות כמובן. במסגרת קרנבלים שונים ברחבי העולם נהגו, החל מימי הביניים, לפרוע חובות עם פושעים ויריבים, לעיתים באמצעות הוצאה טקסית-היתולית להורג. לאלימות המודרנית סביב פורים יש אם כן שורשים תרבותיים, מהמיתוס עצמו דרך הסברים תרבותיים. במרוצת הדורות היו קולות שונים בקהילה היהודית שקראו למתן את החג ולהימנע מהאופי האגרסיבי של חלק ממנהגיו. יש לקוות שבחג השנה יהיו רק קפצונים.