המניות של מרקס בעליה

השבוע ליקקו שפתיים אנשי השמאל הכלכלי, נוכח המשבר בארצות הברית ותגובת הבורסות במערב ובמזרח. התקווה באגפים הכלכליים הרדיקליים היא שאולי נסדק משהו בביטחון היהיר של מי ששכנעו אותנו שנים שקפיטליזם היא שיטה חסינה, היחידה שיכולה וראויה להתקיים, היחידה המושתתת על בסיס ממשי: טבע האדם.

אני לא מתיימר להבין בכלכלה, אבל אודה ולא אבוש, גם אני חיככתי כפיים. הגישה שלי לעניינים כאלה היא אינטואיטיבית ונבערת: העשירים מתעשרים, החלשים מוחלשים ומי שאשם זו השיטה. עד לפני זמן לא רב לא היה לי מושג מה זה סאב פריים, ומורגן סטנלי מבחינתי קשורים יותר ל-11 בספטמבר מאשר להשקעות. כמו דורות של מרקסיסטים שעברו מן העולם בלי לראות את חלומם מתגשם, תמיד האמנתי בצדק פואטי: הדורסנות של השוק החופשי אינה הוגנת, ועל כן השיטה תתנפץ יום אחד. נכון שזה לא בדיוק ארגומנט מדעי סדור, אבל תקווה אינה דבר רציונלי.

האם אנחנו עתידים לפגוש בקרוב את מושא שירו המפורסם של בינג קרוסבי "חבר, יש לך אגורה ספייר"? האם ישוטטו ברחובות מיליונרים שימלמלו "פעם בניתי מסילות, עליהן נסעו רכבות שהתחרו עם הזמן. פעם בניתי מגדל, כל זה נגמר, חבר, יש לך אגורה ספייר"? גם בלי הרבה ידע בכלכלה, דבר אחד אני יודע: בכלכלה אי אפשר לדעת.

באותה מידה שהתקופה האחרונה היא תקופה של יאוש מבחינת משקיעים ואנשי הון, היא תקופה של מבוכה בקרב פרשנים כלכליים קפיטלסטים. נעים לחזות בחוקרי הטבע האנושי המעמיקים מושכים בכתפיים ומצטדקים.

הטיעון האוטומטי והשגור שנשמע השבוע בעיתונות העולמית הוא "מדובר בתיקון". שוק הנדל"ן הפך לבועה שהייתה חייבת להתנפץ, הבורסה עלתה גבוה מדי ומן הדין שתרד וכיוצא בזה. אבל פה ושם קראנו גם ניתוחים חרדים יותר. "נדרשו שנים להקים את המבנה הנפלא של שוק הפיננסים המודרני. לעולם היה סוף שבוע אחד כדי להציל אותו מהתמוטטות", נאמר השבוע ב"אקונומיסט".

המאמר משבח אמנם את המאמץ של הבנק הפדרלי של ארצות הברית, שנדרש ממנו "מאמץ עליון שעצר את הקטסטרופה שאיימה לנפץ את וול סטריט". אולם חלק ממסקנותיו הן: "העולם זקוק לדרכים חדשות לחשוב על שוק הכספים והסיכונים הכרוכים בו".

אחת המסקנות במאמר עומדת בסתירה לתפיסה הבסיסית של הקפיטליזם, של מיעוט ככל האפשר של התערבות במשק. אם הבנק הפדרלי לא היה מסכן 30 מיליארד דולר כדי להציל את בנק ההשקעות "בר סטרנז", האקונומיסט חושש שמה שהיה נגרם הוא "חורף גרעיני" כלכלי. על כן ההתערבות היא מוצדקת ונחוצה.

ה"אקונומיסט" מסכם: "משהו חשוב קרה בוול סטריט השבוע. לא מדובר רק בשקיעתה של חברה שכשלה במהלך משבר. אנשי הכספים גילו שהם יצרו סדרה של סיכונים שהשוק לא יכול לעמוד בהם. זאת אינה סיבה לגנות את כל השיטה. היא בעלת ערך רב מדי. זהו אות שצריך לשנות את החוקים, אבל קודם כל לעצור את הנסיגה".

ב"גארדיין" האנגלי פורסם מאמר משועשע שכותרתו: "סופר נני, וול סטריט זקוק לך". מחבר המאמר משווה את היחס בין הבנקים המסחריים לבנקים המרכזיים ליחסים בין הורים לילדיהם המתבגרים. "המילים האחרונות ששומע המתבגר הסורר לפני שהוא טורק את הדלת", נאמר שם, "הן: 'כשזה ייגמר בדמעות, אל תבוא אליי לבכות'". אבל, אומר המחבר, לבם של ההורים רחום מכדי שהם יוכלו לממש את האיום. כך גם הבנקים המסחריים הסוררים חוזרים לחיק הבנק הפדרלי, או ה"בנק אוף אינגלנד" או הבנק המרכזי של אירופה.

"כולנו קיינסיאניים עכשיו", נאמר שם באיזכור לג'ון מיינרד קיינס, הכלכלן הבריטי שדגל בהתערבות ממשלתית במשק. קיינס סבר שאסור להניח לכלכלה להפוך לקזינו ענק. שני המאמרים מסכימים שזה בדיוק מה שקרה. אף אחד לא הציב גבולות לספקולנטים, שעושים ככל העולה על רוחם. קיינס חשב שהון צריך לרתום למטרות פרודוקטיביות. רעיון משונה בקונטקסט של כלכלה גלובלית.

עכשיו, מסכם ה"גארדיין", קובעי המדיניות נוקטים מדיניות "קיינס לייט". הם נוהגים כאנשי השוק החופשי 95% מהזמן וכקיינסיאניים ב-5% הנותרים. סופר נני הייתה רואה בזה את הסוג הגרוע ביותר של הורות, משום שאין בכך הצבת גבולות ממשית. אסור לאפשר לבנקים המסחריים לנהוג כפי שהם רוצים ואז כשהם במשבר להציל אותם, כי התנהגותם הרעה תתעורר מחדש, אומר המאמר וחותם: "צריך לקבוע איזו מדיניות אינה מקובלת, לקבוע תנאים לתמיכה פיננסית ולדבוק בהם".

אם כן, שוב הפרשנים הכלכליים יודעים מה צריך לעשות. הם גם יודעים מה יהיה, ובכך מזכירים במעט- אם להשתמש בדוגמה של הפילוסוף הצרפתי אנרי ברגסון- קבוצה של אנשים המביטים בעננים ואומרים מה הם רואים. אחד רואה גמל, השני רעב ורואה שם מנה שווארמה והשלישי רואה איך המשק ישוב לתפקד כרגיל. אני רואה את תחילת קץ השיטה, אבל כמובן: אני רק אני טועה ומטעה.