מעטים יודעים שסמל השלום, שהיה פופולרי כל כך בקרב התנועות ההיפיות של שנות השישים, מקורו למעשה בבריטניה. ה- BBC מפרסמת היום כי לפני חמישים שנה, ב"יום שישי הטוב" של חג הפסחא, יצאו אלפי צועדים מתנועות נגד התחמשות גרעינית בבריטניה לצעדה של 75 קילומטר מלונדון לבית החרושת לנשק באלדרמסטון. ג'רלד הולטום, מעצב שהיה גם סרבן מצפון במלחמת העולם השנייה שכנע אותם בדבר חשיבות המיתוג והציע להם את הסמל.
בניגוד לסברה הרווחת, הסמל אינו מציג רגל של יונה. הולטום החליט להשתמש בשתי אותיות מהא"ב של הסמפור, צורת איתות באמצעות דגלים. שתי ידיים פשוטות לצדדים כלפי מטה משמען בסמפור האות N ואילו יד אחת למעלה ויד אחת למטה, בקו ישר משמען האות D. יחד אלו ראשי התיבות של המונח Nuclear disarmament, שפירושו "פירוק הנשק הגרעיני". הולטום התכוון שהסמל ישדר חוסר אונים. אחר כך הוא התחרט משום שסבר ששלום אינו עניין של ייאוש אלא שמחה, אבל הסמל כבר התקבל והפך לנפוץ.
הסמל מגיע ללאקי סטרייק
הסמל הובא לארצות הברית ככל הנראה על ידי באיירד רסטין, פציפיסט שחור שהשתתף במחאה האנגלית. בתוך עשר שנים הוא הפך לסמלן של תנועות מחאה רבות כמו התנועה לזכויות האזרח, תנועות לזכויות הומוסקסואלים ותנועת המחאה נגד מלחמת וייטנאם. מבקרי התנועות הללו טענו שזהו סמל קומוניסטי, שהוא מזכיר רגל של תרנגולת ושהוא שאב את השראתו מהסימן בכתב חרטומים המסמל מוות.
בשנות השמונים חזר הסמל הביתה, כשהוא אומץ על ידי התנועה הבינלאומית למען פירוק הנשק הגרעיני. התנועה הבריטית שיצרה אותו לא הגנה עליו מעולם בזכויות יוצרים, משום שהיא טענה שהשימוש בסמל של שלום צריך להיות חופשי לכל אדם. כך הוא גם הפך, באופן פרדוקסלי, לסמל מסחרי על חולצות, תכשיטים ואפילו על סיגריות "לאקי סטרייק". לפני כעשר שנים הוא אפילו הופיע על בול שהוציא הדואר האמריקאי לכבוד שנות השישים.