אף פעם לא היה לי את האומץ לעשות את זה. לצבוע את הפנים בלבן, לכסות את הראש בפאה מתולתלת אדומה עם קרחת באמצע, ללבוש בגדים רחבים ומגוחכים ולצאת לרחוב. סדנת הליצנות שהצטרפתי אליה עסקה בניסיון לפתור את הקואן (חידת זן) הבא: "כיצד נראו פניך לפני שנולדת?". המסכה היא הזדמנות להיות עם פנים של מישהו אחר, אבל זו גם הזדמנות רגע לפני שמתחפשים, להתבונן במראה ולראות את אותה מסכה שאנחנו נושאים יומיום על פנינו.
למעשה, יש לנו המון מסכות: מעבר לתסרוקת, מעבר לבגדים, מעבר לאופנה האישית, הפנים שלנו הם המסכה. פרצוף אחד להורים, פרצוף אחר לאורחים ועוד פרצוף מיוחד לאירועים משפחתיים. יש את הפרצוף שהבוס הכי אוהב ויש את הפרצוף שממנו כל שאר העובדים מפחדים. יש את הפרצוף התקיף למלצר במסעדה ויש את הפרצוף האילם לקבצן ברחוב. ישנו גם הפרצוף המיוחד ששמור לבן הזוג בלילה במיטה. לחלקנו יש היום אפילו איפור קבוע, שמשמר על פנינו מסכת-תמיד, שרק תחתיה אנחנו מוכנים להיחשף.
גם הגוף הוא סוג של מסכה: איך אנחנו הולכים, איפה אנחנו מניחים את הידיים, כמה מהר אנחנו מדברים, כמה פעמים העיניים ממצמצות בדקה ומתי אנחנו עוצרים כדי לקחת אוויר לנשימה. קשה להפנות לכך את תשומת הלב, אבל על פנינו שלל מסכות. אנחנו יוצאים מהבית, סוגרים אחרינו את הדלת, יורדים במדרגות לרחוב והנה, אנחנו על הבמה.
הבמה הקטנה של הרחוב, שם כולם רואים את תנועות הגוף שלנו בהליכה. אחר כך זו הבמה של האוטובוס, שבה אנחנו שחקנים שיושבים בדממה. ואז בעבודה, אנחנו על הבמה המרכזית, כל היום בהופעה שלא נגמרת, בתפקיד ראשי, שבזכותו אנחנו מתפרנסים. בערב, בדרך חזרה הביתה אנחנו לובשים במעלית את המסכה המשפחתית ונכנסים לבמה של ההצגה האחרונה להיום, בבית.
חופש משליטה עצמית
תלמיד שאל פעם את מורה הזן:
"מהי האמת?"
ענה המורה:
"שאל את עצמך במקום לשאול מישהו אחר".
שאל התלמיד:
"מי הוא אותו עצמי?"
ענה המורה:
"העצמי הוא זה שנודע בשם השחקן הנסתר".
שאל התלמיד:
"מי הוא אותו שחקן נסתר?"
המורה פתח את עיניו ולאחר מכן עצם אותן באיטיות.
נכון, רק בלילה, בעודנו שוכבים במיטה, הפנים מרפות וחוזרות לתמימות הראשונית. אבל דיאלוג הזן הזה נעשה מזמן, בחברה הנוכחית שלנו, לרובנו יש חריצים וקמטים שנשארים על פנינו גם במהלך השינה.
כדי לענות על הקואן, התחפשנו ויצאנו החוצה. לכולנו הייתה זו חוויה ראשונית. בהתחלה יצאנו לאשרם. היינו לא מזוהים לחלוטין, מאופרים בצורה זהה, כך שלא ניתן היה להבדיל בינינו. כל מי שאי פעם התחפש באמת מכיר את התחושה. ללא זהות ברורה, שמחה וספונטניות ממלאים את הגוף, לפתע ישנה תחושה של התחדשות, חופש. כולם מחייכים אלינו.
זו שעת ארוחת הצהריים. אנחנו מתפזרים ומתערבבים בין יושבי השולחנות. אומץ מסוג לא מוכר מתחיל לחלחל בכפות הרגליים ומטפס לשאר חלקי הגוף. אנחנו, הליצנים, יושבים בתנוחות מוזרות, קופצים משולחן לשולחן, חוטפים אוכל, נוגעים, משתתפים. אפשר לומר שזהו ה-חופש. חופש משליטה עצמית, מפ?רצו?פ?נו?ת וחשבונאות כלפי אחרים וחופש ממה יחשבו עלינו. בפרצוף צבעוני ולא מוכר יש לנו את החופש להשתטות, לשבור את כל גבולות הנימוס והניכור. הכבדות של מסכת היומיום נעלמת. הגוף מתחיל לרחף. מעין קלילות פשוטה ונקייה.
אפילו הקבצנים מחייכים
אנחנו יוצאים לרחובות הסמוכים ומשתלבים בצבעוניות ההודית. אפילו הקבצנים מחייכים אלינו, הילדים רודפים אחרינו, החוויה היא של ישירות ונינוחות אמיתית ללא פחד מהאדם שעומד מולנו.
אחרי שעתיים אנחנו מתאספים ומדברים. התחושות השקטות האלו, החוויה של הספונטניות והישירות, הן אולי הרמז, קצה החוט לפתרון חידת זן - איך נראו פנינו לפני שנולדנו, איך היינו לפני שאמא ואבא חינכו אותנו, לפני שהענישו אותנו בכל פעם שעשינו משהו על דעת עצמנו, לפני שנכוונו כשלא נשמענו לכללים, לפני שהמורים בבית הספר כעסו עלינו, לפני שלמדנו מהחברה סביבנו שהחיים קשים ומסובכים, לפני שראינו כל כך הרבה פרצופים עצובים וסובלים ולפני שהבנו שכמעט בכל מעשה שלנו תמיד יהיה מי שיראה אותנו ושכל עניין, אפילו הכי קטן, תמיד יגרור ביקורת ושיפוטיות.
אז עכשיו הגיע זמנו של חג פורים. אל תתעצלו, זה הזמן לנצל את ההזדמנות, את התירוץ לעטות מסכה, לנטוש לשלושה ימים את זו שתלויה תמיד על פנינו ולגלות עוד משהו על עצמנו.