הכי דפוקים שיש

"הבו לי את בניכם היגעים והעניים
ערב רב של המונים כמהים לנשום כבני חורין
את הפליטה האומללה של חופיכם המשופעים
שילחו אותם אלי, חסרי הבית וסחופי הסער
בפנס אאיר בואם בשער זה"

הכיתוב על פסל החירות, מאת אמה לזרוס יפה

ויכוח עתיק יומין מתנהל בין חובבי הספורט - איזהו הענף שלחבריו יש הכי מעט ברגים בראש. יש שיגידו שחקני הוקי חסרי שיניים ושבורי אף, יש שיאמרו שוערי כדורגל המסתערים על רגלי חלוצים אכזריים וישנם כאלה שיישבעו באמא שלהם שאין דפוקים בראש משחקני הרוגבי והפוטבול האוסטרלי, ההולמים זה בזה כשעל גופם מגנה בקושי פיסת בד קטנה. אף אחד, לעומת זאת, לא יטעה לחשוב שעל מנת לחבוט בכדור באמצעות אלת עץ יש צורך בדפיקות נפשית מתקדמת.

למרות זאת, אי אפשר להתכחש לעובדה שאיכשהו, ענף הספורט הזה, עוד מראשית ימיו ועד ימינו אלו, מושך אליו כמו פאסטבול לכפפה את כל מוכי הגורל, המוזרים ובעלי השפמים הכי מכוערים בעולם. אז לכבוד פתיחת עונת הבייסבול, בואו נצא למסע לצד האחר של בייסבול, להכיר את היצורים שמאכלסים את העולם הזה, או כמו שאני אוהב לקרוא להם – הטיפוסים.

"אני מבטיח שאני אירגע עם השתיה ואלך לישון מוקדם. אבל לא בשבילך, לא בשביל 50 אלף דולר, לא בשביל 250 אלף דולר אני אוותר על נשים. הם יותר מדי כיף".

בייב רות', החובט הגדול בתולדות הבייסבול

כששונאי בייסבול מנסחים את הטענות שלהם כלפי הספורט הזה, בראש הרשימה תעמוד תמיד הטענה ששחקני בייסבול הם בכלל לא ספורטאים, אלא אוסף שמנים לא אתלטים שכל קשר בינם לבין ספורט מקרי לחלוטין. קשה לומר שאין בסיס לטענתם, ואין שחקן שעשה יותר כדי לתת בסיס (רחב) לטענה זו מאשר ג'ורג' הרמן "בייב" רות'. רות', השחקן שהשפיע יותר מכל אחד אחר על משחק הבייסבול, נודע לשמצה ברחבי העיר ביכולתו לחבוט הומראנס למכביר כמו גם ביכולת האכילה, השתיה וה... -טוב, תשלימו לבד - שלו. ב-1925, למשל, הובהל הבייב לניתוח לאחר שהתמוטט כתוצאה מהמנהג שלו להוריד סל נקניקיות לפני כל משחק ולשטוף אותן טוב טוב עם סודה. מצד שני, יש טוענים שהניתוח לא היה ולא נברא וההתמוטטות של רות' בכלל נבעה מזיבה שקיבל כתוצאה ממנהג מגונה אחר שלו, ביקורים תכופים אצל בנות ניו יורק הלא ממש חסודות. וזה לפני שדיברנו על האלכוהול בו הוא היה מצ'פר את הכבד שלו מדי ערב.

יש שיגידו שעודף הספורטיביות של הבייב נובעת מהעידן בו חי, לפני יותר מ-80 שנה, אז לא בדיוק הקפידו על תזונה נכונה. אם גם אתם חושבים כך, אתם מוזמנים לעשות היכרות עם החבר הבא בכתבה, הלא הוא דייויד וולס. וולס, או בומר כמו שמכנים אותו החבר'ה (בוא נגיד ככה – אם הוא קופץ עליך, כל מה שתשמע הוא בום) היה אחד המגישים הטובים בשנות התשעים, במהלכן הגיש בעיקר אצל הניו יורק יאנקיז וטורונטו בלו ג'ייז, אבל לא זה מה שקנה לו מקום של כבוד ברשימה הזאת. בומר שלנו כל כך רצה לדמות לאליל שלו, הבייב, שהוא לבש חולצה מס' 33 כאשר הגיש ביאנקיז (הבייב, כידוע, שיחק עם חולצה מס' 3, חולצה אותה סירבו היאנקיס לאפשר לוולס ללבוש. כן, הוא ביקש, תאמינו או לא), ובמשחק בשנת 97' הוא עלה להגיש כשהוא חובש כובע מקורי של רות' משנת 34', אותו רכש ב-35 אלף דולרים טבין ותקילין.

אבל לא רק על המגרש בומר עשה כל מה שהוא יכול כדי לדמות לבייב. במהלך הקריירה שלו בומר נודע כפיצ'ר שאם רק היה מתנזר מהמשקה לתקופה מסוימת היה יכול להפוך לאחד הגדולים, אך במקום זאת העדיף לבלות במסבאות ואף נכנס למספר תגרות בארים, שבאחת מהן אף שבר את ידו, פציעה שמנעה ממנו להגיש לתקופה מסוימת. וולס אף טען באוטוביוגרפיה שלו שאת הפרפקט גיים (אחד מ-17 שחקנים יחידים בהיסטוריה להגיש אחד) במדי היאנקיז ב-98 הגיש כשהוא בכלל בהאנגאובר מערב שתיה בלילה הקודם. סיפור משעשע אחר מאותה ביוגרפיה, ולאו דווקא קשור לאורח החיים של בומר, הוא שכשהיה צעיר הוא נהג לחזק את הזרוע המגישה שלו על ידי זריקת אבנים על חסרי בית. טיפוס חביב, כבר אמרנו.

כמובן, בומר הוא לא דוגמא בודדת לשחקנים שלא בדיוק מנהלים אורח חיים ספורטיבי. זרקו אבן בביג ליגס (או תתנו לבומר לזרוק אחת) וקרוב לודאי שתפגעו בפיצ'ר ששומרי משקל לא ייקחו בתור דוגמן. סי סי "תביא לי קוודרפל וופר" סבאתיה, ברטולו "אתה אפילו לא צריך לשאול אם להגדיל" קולון, קרלוס "אני לא שמן, יש לי עצמות רחבות" סילבה, בובי "תשים עוד עמבה בלאפה" ג'נקס וסידני "תשים לי עוד בובי ג'נקס בלאפה" פונסון, הם רק דוגמאות. ועם סר סידני פונסון אנחנו מגיעים לסוג השני של הטיפוסים – הפליליים.

"פיט רוז הצטרף למהמרים אנונימיים – הם נתנו לו סיכוי של 2 ל-1 שהוא לא יצליח"

קומיקאי אנונימי

פיט רוז היה ועודנו אחד השחקנים הגדולים בהיסטוריית הבייסבול. הוא מחזיק בכמה וכמה שיאים שאולי לעולם לא יישברו – שיא החבטות בקריירה (עם 4,256 כאלה), משחקים ששוחקו (3,562, אם אתם ממש מתעקשים) ועוד כהנה וכהנה. בקיצור, רוז הוא שחקן היכל התהילה מובטח, לולא בעיה קטנה אחת – רוז לא יכול להיבחר להיכל. בשנת 89', בעת שאימן את הסינסינטי רדס (הקבוצה בה גם שיחק מרבית הקריירה) נתפס רוז כאשר הימר – על ספורט בכלל, על בייסבול בפרט, ואפילו על הקבוצה שלו וכנראה גם נגדה. כתוצאה מכך נאסר על רוז להיות מעורב בכל דרך במשחק הבייסבול, כולל, כמובן, בחירה להיכל התהילה.

אבל לא רק התמכרויות להימורים היו לנו אצל שחקני בייסבול. קחו לדוגמא את דריל סטרוברי - אחד החובטים המאיימים בשנות השמונים והתשעים שאף זכה ב-4 אליפויות עולם עם היאנקיז והמטס. שכמה שהיה גדול על המגרש, כך היה דפוק מחוץ לו. הדף קצר מלתאר את מעלליו של סטרוברי, שהספיק להכות את אשתו, להפסיד בתביעת אבהות, להתפס על קוקאין מספר פעמים, להיכנס לגמילה כל יומיים ואפילו להיעצר על שידול לזנות, ככה בשביל הגיוון. יש אף טוענים שעל הרכב שלו יש סטיקר גדול, עליו כתוב – "אמרתי לא לסמים – הם פשוט לא הקשיבו".

ואם המקרה של סטרוברי הוא בעיקר עצוב, על שחקן שלא הצליח לממש את הפוטנציאל שלו, הרי אצל סידני פונסון, איתו פתחנו, זה סתם מצחיק, כי לסידני שלנו מעולם לא היה פוטנציאל (למעט בתחרות אכילת המבורגרים). פונסון יקירנו הספיק להיעצר מספר פעמים על נהיגה בשכרות בזמן שהגיש בשביל בולטימור אבל השיא היה ב-2004, אז נעצר בארובה, מולדתו, לאחר שהסתבך בקטטה עם מספר חבר'ה אותם ניסה לדרוס עם סירת המנוע שלו. הסיפור הסתבך מעט לאחר שהתברר שאחד מאותם בחורים הוא שופט מקומי שלא התרשם מהרקורד של פונסון, וסידני החביב נאלץ לעבור דיאטה כפויה בבית המעצר עד שהשתחרר לאחר 11 יום. כמובן, בהשוואה לאוגי אורבינה, קלוזר שבילה בערך אצל חצי מקבוצות הליגה, פונסון נראה כמו אחד מל"ו צדיקים. אוגי שלנו נשפט שלא בפניו במולדתו ונצואלה ל-14 שנות מאסר לאחר שניסה להצית חמישה עובדים בחווה שלו. אוגי לא הבין על מה שופטים אותו, זה לא אשמתו שהעובדים הצליחו להתחמק מהפעם הראשונה שהוא ניסה לרצוח אותם, אז עשה זאת עם מצ'טה. ואלה רק השחקנים שהיו דפוקים מחוץ למגרש.

בפרק הבא - משופמים, רדנקים ואנשים עם גמדים