כאפייה? זה כל כך האינתיפאדה שעברה

מן הרכילות: בשבוע שעבר הגיע השחקן-דוגמן יהודה לוי להופעה של אביב גפן, כשהוא עוטה על צווארו כאפייה בצבעי שחור-לבן. תצלומיו של לוי, בלוק ההשתלבות במרחב, הופצו בכלי התקשורת וזכו לתגובות זועמות. "יהודה, אתה חושב שכאפייה זה מה שהעם צריך עכשיו? תתבייש!", נזפה הגולשת טלי; "הפכת להיות מוסלמי?", התעניינה נוגה, ו-"יהודה מגזים, הוא נראה כמו מישהו מהשטחים", חוו דעה טוקבקיסטים אחרים.

לא ברור אם לוי, שנועץ וודאי במיטב הסטייליסטים (או דווקא בבינוניים שבהם) מבין את המשמעויות שעומדות מאחורי עטיית הכאפייה הערבית המסורתית. מה שבטוח הוא שבאיחור אופנתי של כמה שנים טובות הכאפייה מתלבשת היום כבר על המיינסטרים היהודי. האם אבו עמאר מתהפך בקברו, או דוקא מסמן וי של ניצחון שיקי?

הכאפייה מוכרת להיסטוריונים עוד מתקופת הבערות שלפני הופעת האיסלאם, תקופת הג'האלייה. במשך שנים ארוכות היא שימשה לכיסוי הראש והפנים מפני הרוחות שהעיפו גרגרי חול הישר לעיני יושבי המדבריות. האיכרים והכפריים נהגו לעטות כאפייה על מנת לייבש את זיעתם במהלך עבודת האדמה, וכדי להגן על עצמם מפני חום הקיץ הבוער וקור הלילה המקפיא.

באמצע שנות השלושים נקשרה הכאפייה ("כופייה" בערבית) למאבק הלאומי הפלסטיני. עם תחילת המנדט הבריטי שינו הערבים את לבושם והחלו ללבוש פריטי לבוש מערביים. מובילי המרד הערבי זעמו על השינוי, ופקדו על כולם לחזור ללבוש הערבי-מסורתי, כולל כאפייה. רבים מפעילי המרד הערבי והאיכרים המהפכניים נהגו לעטות כאפיות על מנת להסתיר את פניהם במהלך ההתנגדות להתיישבות בפלסטין, כדי להימנע מזיהוי ומעצר על ידי הבריטים.

לאחר מלחמת ששת הימים, וכיבוש השטחים על ידי ישראל, הפכה הכאפייה לפריט הכרחי אצל הלוחמים ורעולי הפנים הפלסטינים, שניסו להסוות עצמם. מאותה תקופה זוהו הכאפיות, בעיקר השחורות-לבנות, עם הפלסטינים והן סימלו את מאבקם הלאומי. מי שזוהה יותר מכל עם הכאפייה הוא מייסד אש"ף ומנהיגה הראשון של הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת. ה"ראיס", שכונה בחיבה גם "אבו חטה" (אבו כאפייה), נהג לעצב את הכאפייה על ראשו בצורה ייחודית, כך שמי שהסתכל עליה מהצד יכל לראות את מפת פלסטין. בניגוד ליושב ראש הרשות הנוכחי אבו מאזן, הנוהג מדי פעם לכרוך את הכאפייה סביב צווארו, ערפאת בקושי הסיר את הכאפייה מראשו. עובדה - מעט מאד ידעו שאת ראשו עיטרה קרחת בוהקת.

דמות פלסטינית נוספת ששמה נקשר לעטיית כאפייה היא ליילה חאלד, פעילה בחזית העממית שהשתתפה בחטיפות מטוסים, בהם טיסה 840 של TWA באוגוסט 1969. תמונות של חאלד, שהופצו בתקשורת המערבית, הציגו אותה משתמשת בכאפייה באופן בו עוטות הנשים המוסלמיות חיג'אב – כורכות אותו סביב הראש והכתפיים. רבים ראו במפגן הלבוש הזה הצהרה שהיא גם לאומית, גם אופנתית, וגם פמיניסטית - דרכה הדגישה את השוויון בין נשים לגברים במאבק הפלסטיני.

"בחברה הפלסטינית של היום פחות ופחות אנשים לובשים כאפייה", אומר לוואלה! חדשות המזרחן ד"ר גיא בכור. "היחידים שבכל זאת ממשיכים לעטות כאפייה באדיקות הם הזקנים הפלסטינים. בעבר הייתה הבחנה בין כאפייה אדומה אותה עטו הקומוניסטים, כאפייה שחורה שאותה עטו אנשי פתח, וכאפייה ירוקה אותה עטו פעילי האחים המוסלמים". לדברי ד"ר בכור דוקא בקרב צעירים ערבים ישראלים הפכה הכאפייה לפופולרית בשנים האחרונות. "הכאפייה נתפסת פעמים רבות כאלמנט מתריס ומצהיר. מי שעוטה אותה מודיע כי הוא עומד על זכויותיו, כפי שעשה בכיר הרשות סאיב עריקאת שעטה כאפייה בוועידת מדריד בשנת 1991 ועורר סערה זוטא".

בשנים האחרונות הפכה הכאפייה לפריט אופנתי לוהט, בעיקר בבירות אירופה וארה"ב. בפרוייקט מיוחד של המגזין האינטרנטי החדש לאופנה ותרבות, "עזיזה" שהקים הסטייליסט גאי סילברמן, מתוארת ההיסטורית המודרנית של הכאפייה הסטייליסטית. ביוני 2001 הציג מעצב האופנה ראף סימונס את הכאפייה בקולקציה שלו לאביב הבא, ובישר את תחילתו של הטרנד. "הם אינם טרוריסטים", אמר אז סימונס שהצדיע לעוטי הכאפייה המקוריים, "הם לוחמי חירות ועצמאות".

מאז השתמשו מעצבי אופנה רבים בכאפייה, וגם שילבו אלמנטים שלה- בד, טקסטורה והדפסים של צבעיה המזוהים- בפריטים אחרים כחצאיות, חולצות, שמלות, נעליים וכובעים. לאור הפופולריות האדירה של הכאפייה בעולם שאינו מוסלמי החליטו גם מעצבים ישראלים לעצב כאפייה בצבעי כחול לבן, והרגיזו ערבים רבים. "אני מאד מקווה שהיהודים שלובשים את זה היום ברחוב באמת תומכים במאבק של העם הפלסטיני", אומרת רים חזאן, פעילה פוליטית בחד"ש. המעצבים היהודים הסבירו כי הפריט האופנתי החדש יכול לגשר בין יהודים לערבים, אבל המתנגדים לטרנד טוענים כי מדובר בהפקעה של הכאפייה, בצורה צינית ושטחית.

חזאן מחד"ש "לובשת כאפייה גם בשביל להתחמם בימים קרירים", אך בעיקר כדאי לשאת מסר. "כשאני, חבריי וחברותיי עוטים כאפייה, אנו מביעים הזדהות עם המאבק הפלסטיני. גם אנחנו פלסטינים, והמאבק אינו שייך באופן בלעדי לתושבי הגדה והרצועה. הכאפייה נותנת חיזוק וביטוי לזהות. כשאני רואה מישהו עם כאפייה אני רגילה להסיק שהוא לא רק ערבי אלא אדם בעל מודעות פוליטית".

בכור מוסיף כי "בעולם המערבי התחילו ללבוש כאפייה כהזדהות עם הרעיונות של השמאל העולמי, ביניהם אנטי-גלובליזציה, מתן זכויות למיעוטים וסוציאליזם. זה סממן להגדרת פעיל שמאל".

אלא שכאמור, לא עוד. לפחות לא רק. "במפגשיי עם אירופאים גיליתי שרבים מאלו העוטים כאפייה מודעים למשמעות הפוליטית של המעשה, וכי הם מעורבים פוליטית ומזדהים עם המאבק הפלסטיני. אלא שהיום", נאנחת חזאן, "לא נראה לי שלדוגמנית אירופאית ההולכת על המסלול עם כאפייה, יש אג'נדה פוליטית".

העובדה שיהודה לוי, אדם שלא ייתפס מביע דעה פוליטית גם אם היתה לו אחת, מסתובב עם סמל להתקוממות לאומית ערבית על הצוואר, מחזקת את ההנחה כי הכאפייה איבדה את המשמעות שלה. רוב היהודים רואים בכאפייה צעיף עדכני ולא יותר. אבל אולי הפוליטיקה הישראלית עשויה להרוויח מהעניין: אם בעבר רגשנו וגעשנו נוכח תמונות בהן הוצגו יצחק רבין ז"ל ושמעון פרס עטויי כאפיות, הרי שהיום תמונה של אולמרט מתהדר בכאפייה תגרור מקסימום תהייה: מי הסטייליסט שלו?