הגי'האד של פליטי חוף השנהב

בדירה הקטנטונת של עומאר, קמארה ואבו בדרום תל אביב אנחנו יושבים ומנהלים שיחה על ספורט: מתעדכנים בתוצאות קבוצותיהם של הכוכבים הגדולים של חוף השנהב, אלו שיצאו את המדינה השסועה והפכו לאלילי דת הכדורגל בעולם. השעה היא שעת צהריים, וכל אחד מהאיוואריאנים, בתורו, פונה לצד החדר, לשטיחון שפרוס בצמוד למיטה, ומתפלל בשקט עם הפנים למכה.

החינוך היהודי-ישראלי, והחיכוך המתמיד עם התנגדות איסלמית לישראל, גורמות לאי נחת מובנה בפגישה עם מוסלמים: שהרי איסלם פירושו שנאת יהודים, סכנה, חוסר סובלנות שהולך ומקצין. לעומת זאת, דת מוחמד של פליטי חוף השנהב משרה נעימות ואחווה, בנוסח ואהבת את רעך כמוך. "כשבמצרים שמעו שאנחנו בדרך לכאן, אמרו לנו שמסוכן עבורנו להגיע לישראל כי ישנאו אותנו מכיוון שאנחנו מוסלמים", אומר אבו, שמספר עוד כי במדינות ערב ציפו ממנו לחוש עוינות כלפי יהודים עוד לפני שדרכה רגלו בארץ הקודש.

"הבעיות שיש לכם עם הערבים לא קשורות לכך שהם מוסלמים, האיסלאם היא דת של אהבה, סובלנות וסליחה. ג'יהאד אמיתי הוא לא רצח, אלא לשוחח עם מי שאינו מוסלמי, ואולי לשכנע אותו בנעימות להתאסלם, מבלי לפגוע בו בשום צורה שהיא". הפליטים האיוואריאנים הללו מתעניינים בהבדלים בין דתם לדת משה ולדתו של ישו, מתוך כבוד והערכה. "ליהודים יש גם מסורת של למדנות וגם של לב טוב", מסכם אבו את התרשמותו עד כה ממדינת המפלט שלו.

באפריקה ניטשות מלחמות בעוז בכל רחבי היבשת, אבל ברובן הן מלחמות אתניות ופוליטיות. בחוף השנהב, למשל, ניתן למצוא מוסלמים בשני צידי המתרס, במדי המורדים ובמדי הצבא של הממשלה. "האיסלם באפריקה, מראשיתו, היה איסלם לא ערבי, כלומר כזה מחובר המכיל את התרבויות האפריקאיות שלתוכן חדר, ומתוכן קנה לו מאמינים", מבארת ד"ר גליה צבר, ראש המסלול ללימודי אפריקה באוניברסיטת תל אביב.

"האיסלם התפשט ביבשת השחורה בעיקר דרך סוחרים ומסדרים צופיים, שני גורמים אשר במהותם היו סובלניים מאוד ביחס לאיסלאם הערבי." לדברי ד"ר צבר, המאפיינים הללו עיצבו את הדת כטולרנטית, וכזו שכוללת בחובה את מנהגי המקום: "דת החיה בשלום עם דתות אחרות, כמו גם עם מערכות פוליטיות לא מוסלמיות".

אבו, איש עדין עם חיוך לבבי, נקלע לאיזורי מלחמת האזרחים בחוף השנהב ב-2002, והוא מספק עדות ראייה להשפעה הממתנת דווקא של האיסלאם על ההרג ההדדי שחירב את מולדתו. "ראיתי פעם מורד גובר על חייל ומתכונן לשסף את גרונו. כשהחייל החל להתפלל לאללה לפני מותו הקרב, זה הכעיס את המורד. הוא צעק על החייל, על שהוא כמעט וגרם לו להתעמת עם אללה, במידה והיה הורג מוסלמי. הוא שיחרר אותו ואפשר לו לחזור לכפרו".

עומאר מספר כי כששהה בלוב ב-2006 נהג להתווכח עם איוואריאני שתמך בחיזבאללה במהלך מלחמת לבנון. "מוסלמים שכל המטרה שלהם היא להרוג אינם מוסלמים, ובגלל זה צידדתי את ישראל".

פרשנותו של עומאר לקוראן טוענת שסיכוייהם של יהודי או נוצרי שמנהלים חיים מוסריים, גבוהים משל מוסלמי מאמין שמתפלל כל יום במסגד, "אבל לא מתנהג בכבוד לאחיו המוסלמים, ולאנשים בעלי אמונות אחרות".

נקודה מפתיעה קשורה ביחס המוסלמים מחוף השנהב לדתות הפגאניות הרווחות בארצם. פרשנות מקובלת אצל הערבים טוענת כי אלו שאינם שייכים לעמי הספר, היהדות והנצרות, אינם ראויים לחיות כיוון שאינם מוסריים מטבעם. האיוואריאנים מבטלים בחיוך את האפשרות כי הדתות הפגאניות פוגעות באמונתם. "זה העסק האישי של כל אדם עם אלוהים", אומר אבו: "חלק גדול מההגדרה שלנו כמוסלמים נובע מסיבות חברתיות, אבל לפני כן היו האפריקאים פגאנים, וגם כיום ניתן לראות בביתם של מוסלמים רבים פסלים וקמעות. איש לא רואה בכך כפירה", כך אבו, שעובר לספר על שרשראות עשויות עצמות בקר, שמורדים מוסלמים מניחים על צווארם מתוך אמונה כי התכשיט לא יאפשר לכדורים לחדור לגופם.

כששבתי בערב לביתי, התעניינה שכנתי הקשישה מיהם האפריקאים עמם נפגשתי. היא לא אוהבת את נוכחותם בארץ, אבל שומרת על איפוק. עד שהיא שומעת כי הם מוסלמים, ואז היא נרעשת. "חוף השנהב, סוריה, כולם אותו הדבר", היא צועקת. "הם עוד יהרגו אותך, אתה תראה".